אשמח לקבל מקורות לפעולה בנושא 'הכרת הטוב'. תודה, יאיר טלפון : סניף :
תשובה
הכרת- הטוב
שלום וברכה: מצד הכרת הטוב, רציתי להודות לכותבים שציטטתי קטעים המהווים את חצאי ורובי מאמריהם, וגם לאתרים: "ישיבה" ו"רוחניות", בהם התפרסמו. תודה.
ליל הכרת הטוב ויסוד האמונה
הרבנית אסתר מזרחי
"על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו: הוציאנו ממצרים, עשה בהם שפטים, עשה באלוהיהם, הרג בכוריהם, נתן לנו את ממונם, קרע לנו את הים, העבירנו בתוכו בחרבה, שיקע צרינו בתוכו, סיפק צרכנו במדבר ארבעים שנה, האכילנו את המן,נתן לנו את השבת, קירבנו לפני הר סיני, נתן לנו את התורה, הכניסנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו". (מתוך ההגדה)
אחד מיסודות היהדות הוא שהאדם ידע את הטובה שעושים עמו ולא יהיה כפוי טובה. ההגדה אינה מפסיקה להלל ולשבח לכל אורכה, את כל הטובות שעשה לנו ה'. והטובה היא כפולה ומכופלת מהוצאתנו ממצרים ועד הכניסה לא"י. ישנה כאן תחושה עוצמתית של הכרת הטוב, למי שהעניק לכל אחד מאיתנו מתנות רבות. אומר על כך הרמב"ן: "ואין לעליון בתחתונים חפץ מלבד זה שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפילות, וכוונת בתי כנסיות, וזכות תפילת הרבים, זהו שנאמר שיהיה לבנ"א מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותך אנחנו... מן הנסים הגדולים, המפורסמים אדם מודה בנסים נסתרים שהם יסוד התורה כולה. שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים ובין ביחיד, אלא אם יעשה המצווה יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו הכל בגזירת עליון". הרמב"ן מציין בדבריו כי על התחתונים להתחבר לעליונים, והאדם זקוק להתחברות זו , לחיזוק האמונה, ולקדש את שם ה' בעולם. וע"כ על האדם להודות לקב"ה בכל רגע ובכל שעה, מרגע הקימה בבקר ועד לפני שנתו, האדם זקוק לכך ואין הקב"ה צריך זאת , זוהי הכרת טובה של האדם כלפי ה' יתברך. דרך התנהלות חייו, היא תודה לאלוקים ובכך הוא מגיע להכרת הטובה, ובכדי לבצע את החיבור בין העליונים לתחתונים על האדם היחיד להתפלל מעומקא דליבה, ולהודות לה' על כל פעליו בעולם. וחשוב ביותר כי ההודאה תהיה ברוב וב! הדר, כמו בתי כנסיות וכד'. וע"כ אנחנו מתכנסים בליל הסדר משפחות משפחות , עם ילדינו וקרובי משפחתינו, בכדי להודות לקב"ה על נס יציאת מצרים "מעבדות לחרות", בליל הסדר אנחנו כבני מלכים יושבים ומסבים ומהללים , משבחים ומקלסים את בורא עולם והשגחתו הפרטית . ובתוך כל הסדר לומדים כולם והילדים בפרט את גודלו של השם. הלימוד הינו המוביל לאמונה ולהכרת הטובה הגדולה והישועות שעושה עימנו הקב"ה בכל דור ודור, מאז היותנו לעם. חודש ניסן הוא חודש שבו הקב"ה מתעלם מהשלילה ורואה דווקא את החיובי והטוב וזה קרה כבר בעבר בעת הקמת המשכן בא' בניסן, בהיות עם ישראל במצרים, התעלם הקב"ה ממעשיהם השליליים כדי לאפשר להם את הגאולה.
הכרת הטוב - דרך להכרת הבורא
הרב דוד דב לבנון
פרשת כי תבוא … והנה תחילת הפרשה עוסקת במצות הבאת בכורים ומקרא בכורים, כוונת המצווה מבוארת בכתוב "ואמרת אליו וגו'" ופרש"י: "שאינך כפוי טובה". והנה מלבד זה שהפרשה נקראת ערב ר"ה, נראה שבזמן זה היו רוב ישראל מביאים את ביכוריהם. שזמן הבאת בכורים עם מקרא בכורים הוא מעצרת ועד חג שאז אוספים את הפרות בשמחה ואפשר לקיים"ושמחת בכל הטוב" . ובעצרת עצמה התחלת הזמן של בכורי הפרות, והסתפקו הפוסקים (עיין מנ"ח) אם בעצרת עצמה אפשר להביא בכורים, על כן נראה שרוב ישראל היו מביאים בכוריהם בסוף זמן הבאתם, דהיינו בתשרי. וכן מבחינה סימלית אנו עומדים בראש השנה בכורי השנה החדשה, ועלינו להודות לה' על כל הטוב אשר גמלנו. ונראה שע"י הכרת הטוב זוכים להכיר את הבורא ולהמליכו.
העולם נברא בשביל הבכורים
מובא במדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה א,ד):
"ר' הונא בשם ר' מתנה אמר בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים, ומה טעם בראשית ברא אלוקים, ואין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו) ראשית עריסותיכם, ואין ראשית אלא מעשרות, היך דאת אמר (דברים יח) ראשית דגנך, ואין ראשית אלא בכורים שנאמר (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך וגו'".
ושואל האלשיך (דברים כו, א):
"הלא יפלא מה גדלה המצווה הזאת (בכורים)שעליה לבדה נברא העולם? ויש להוסיף ולתמוה, תינח מה שדרש רש"י "בראשית - בשביל התורה שנקראת : ראשית דרכו, בשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתה".
שהעולם נברא בשביל ישראל שיקימו את התורה. אבל הביכורים הם לכאורה מצוה פרטית, ואיך אמרו שבשבילה נברא העולם? אלא שבכורים יש בו רעיון כללי שהוא שקול כישראל והתורה. והוא שהתכלית שבשבילה נבראו ישראל ונצטוו בתורה משום "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", כדי לפרסם אלוקותו יתברך בעולם ולהודות לו.
כמו שכתב הרמב"ן (שמות יג,טז):
"וכוונת כל המצות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וכו'".
(הפועל הודיה משמש אצל הרמב"ן למשמעות כפולה, מלשון הודאה על האמת, הכרה שהקב"ה ברא את העולם, ומלשון תודה על כל הטוב שגמלו, ובאמת הא בהא תליא וכל אחד מהפרושים גורר את השני. אם מודה בו יכיר לו טובה, ולהיפך הכרת הטוב מביאה להכרת הבורא).
נמצא, שהכרת הטוב כלפי הקב"ה היא תכלית כל הבריאה, וזה מתקיים במצוות הבכורים, כשמביא ומודה על כל הטוב שקבל, ואומר שאינו כפוי טובה.
כיצד הכיר אברהם את בוראו?
אברהם אבינו בא לעולם בדור של כפירה וע"ז ומעצמו הכיר שיש בורא לעולם. מובא במדרש( בר"ר לט,א) "ראה בירה דולקת וכו'" הוא בית מואר מלא כל טוב, בלשון המדוברת היום היו אומרים "בית מדליק!" ורצה להכיר טובה למי שנתן לו כל זאת, ועל ידי זה זכה שהציץ אליו בעל הבירה. כלומר בזכות הכרת הטוב זכה להכיר את בוראו.
מובא בגמ' (סוכה מ"ט):
"דרש רבא: מאי דכתיב: מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, בתו של אברהם אבינו, שנקרא נדיב, שנאמר: נדיבי עמים נאספו עם אלוקי אברהם, ולא אלוקי יצחק ויעקב , אלא אלוקי אברהם, שהיה תחילה לגרים".
אברהם נקרא נדיב , והיינו מצפים שזה בגלל מידת החסד שלו, ופרש"י "שנדבו לבו להתגייר". מדוע להתגייר קשור עם נדיבות לב? מפני שאם הוא נדיב לב הרי הוא יכול להכיר בטובה, וסופה של הכרת הטוב תפגיש אותו עם שורש כל ההטבות הוא הקב"ה. וכך אברהם אבינו ע"ה השפיע על כל העמים להתגייר, ע"י שארח אותם בתוך ביתו ונתן להם כל טוב כפי שמובא במדרש (ב"ר נ"ד):
"אברהם היה מקבל את העוברים ושבים, ומשהיו אוכלין ושותין אמר לון בריכו, והן אומרין מה נימר, ואמר להון ברוך אל עליון שאכלנו משלו. הה"ד ויקרא בשם ה' א-ל עולם".
וכך הוא עורר בלבם רגשי הכרת הטוב, וכשבקשו להודות לו, אמר להם שיודו להקב"ה שנתן לו את כל זה. ולכן נקראים גם העמים בפסוק "נדיבי עמים" - שנדבם לבם ומכח זה נתגיירו. עניין זה של נדיבות הלב נזכר בקשר לעליה לרגל של ישראל, משום שהעליה לרגל היא לראות את פני האדון ה', ולזכות לכך שיציץ עלינו הבורא מביתו, שכשם שבא לראות כך בא להראות, ולשם כך צריך שיהיו יפות פעימות לבנו כבת נדיב, בתו של אברהם אע"ה שהיה נדיב לב וכך הכיר את בוראו.
מצאנו במדרש כאשר משה עלה למרום לקבל את התורה, עמדו מלאכי מרום והתגוששו אתו על כך ואמרו "מה לילוד אשה בינינו", חמדה גנוזה - התורה- אתה מבקש לתנה לבני אדם. עשה לו הקב"ה קלסטרין של פניו (משה) דומה לאברהם, אמר להם הקב"ה: אי אתם מתביישים הימנו, לא זהו שירדתם אצלו, ואכלתם בתוך ביתו... מיד הודו לו...". מה שיכנע את מלאכי השרת שיש להוריד תורה לתחתונים? וכי הם היו צריכים לארוח זה של אברהם? ואם כן, האם זו סיבה לזלזל תורה, לפי השקפתם, ולהורידה לתחתונים?
אלא שהם ראו כיצד אברהם אע"ה מפרסם את האלוקות בעולם ע"י הכנסת אורחים, שמחדיר באורחיו מידת הכרת הטוב, ומתוך זה באים להכרת הבורא, והבינו שיש דרך לפרסם אלוקות גם בעולם הזה התחתון, ומי שיכול לעשות זאת ראוי שהתורה תינתן לו. ואפשר לומר שאת היסוד הזה קבלו באותה הכנסת אורחים וזה היה מאכלם אצלו, בחינת "סעדו לבכם- בדברי תורה", והכירו לו טובה על כך והסכימו שתורה תינתן לישראל בעבורו.
עוד מצאנו בתוס' ברכות תוספות מסכת ברכות דף מ עמוד ב "וברכות של שמונה עשרה אין בהן מלכות דאינן באין בפתיחה ובחתימה אין שייך מלכות אבל אלוקי אברהם הוי כמו מלכות דאברהם אבינו המליך הקב"ה על כל העולם", היינו שאברהם אבינו יסד מלכות ה' בעולם ועצם הזכרת שמו כבר יש במשמעותה "מלכות ה'". ולפי זה עונה מדוע אין הזכרת "מלך העולם" בתפילת שמונה עשרה, הרי אנו פוסקים כר' יוחנן שכל ברכה בלא שם ובלא מלכות אינה ברכה, (ויש להוסיף על קושיתו בשמונה עשרה שאנו פונים אל הקב"ה כעבדים אל אדונים ראוי היה ביותר להזכיר מלכותו יתברך), ועונה התוס' כיון שברכה ראשונה היא "מגן אברהם" אין צורך במלכות כיון שעצם הזכרת שמו של אברהם מרמזת לכך שהוא עשה את הקב"ה אדון על כל הארץ.
והנה תפילתו של אברהם היא תפילת שחרית, שמצוותה לכתחילה כותיקין ע"פ הפסוק "יראוך עם שמש" רש"י מסכת ברכות דף ט עמוד ב "דכתיב ייראוך עם שמש וגו' - מתי מתיראין ממך - כשמוראך מקבלים עליהם, דהיינו מלכות שמים שמקבלין עליהם בקריאת שמע". היינו שאברהם שהיה יסוד להכרת ה' וליראתו.
מודים אנחנו לך- עיקר התפילה
הגמ' ברכות לד: באומרת: "המתפלל צריך שיכוון את לבו בכולן, ואם אינו יכול לכוון את ליבו בכולן יכוון את לבו באחת... באבות". ומובא ברוקח שורש עבודת ה' והתפילה וז"ל: "יכוון את לבו באחת מהן באבות או בהודיות" (והדברים מובאים ב"קהילות יעקב" ברכות סי' כ"ז) ולפי גירסה זו אם לא כוון באבות יכול לכוון בהודאות ולצאת ידי חובתו. והקשה עליו הב"י "צריך תלמיד מנין לו דעדיף מודים טפי על שאר ברכות?" ולפי דברנו הדברים מבוארים להפליא, שכן דרך הודאה ואבות הם היינו הך, שאברהם הכיר את בוראו ע"י הודאה, וברכת "מגן אברהם" גם היא הודאה ע"י הזכרת שמו של אברהם, וברמז יש בשמו הזכרת מלכותו יתברך. ושתי הברכות הללו משלימות זו את זו ולכן כורעים בשתיהן, כביטוי של עבודת ה' בעבדא קמיה מרא.
אהרן באהבה מקרבן לתורה
כך הייתה מידתו של אהרן הכהן. "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". כיצד היה מקרב את הבריות ע"י שהיה מגלה אהבתו אליהם, מובא באבות דר' נתן(יב, ג):כשהיה אהרן מהלך בדרך, פגע בו אדם רשע ונתן לו שלום, למחר בקש אותו האיש לעשות עבירה אמר: אוי האיך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן בושתי הימנו שנתן לי שלום. היינו הכרת הטוב שהייתה להם כלפיו מנעה אותם מלחטוא.
ונראה שאהרן למד זאת ממידותיו של הקב"ה, מובא בספר תומר דבורה להמקובל ר' משה קורדוברו זצ"ל מידה ה' "לא החזיק לעד אפו" - שהקב"ה פעמים מטיב לרשעים כדי לעורר אותם להתקרב אליו, וכך עלינו להדבק במידותיו "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו עזוב תעזוב עמו", שמצוה לקרב אף את הרשעים באהבה אולי יועיל בדרך זו. הנה אנו רואים שמידת הכרת הטוב מסוגלת להביא לתשובה ולהכרת הבורא.
הכרת הטוב -בזמן הבאת הבכורים
"הגדתי היום" - מפרש הרמב"ן את השמוש בלשון עבר לפני שאמר מאומה שהמכוון כאן הוא בעצם הבאת הפירות אין לך הגדת טובה מוכחת ממנה. ואעפ"כ מצווה לומר בפה "וענית ואמרת " - בקול רם. יש ללמוד מכאן שלא די להכיר טובה בלבו אלא צריך לאומרה בפיו ובקול רם.
והנה במקרא בכורים אנו מודים לא רק על פירות השנה הזאת אלא מתחילים בהודיה על טובות שמקדמת דנא מזמן לבן הארמי וצרת מצרים ומה פשר הדבר?
מובא בגמ' סוטה לב:
"תניא, רשב"י אומר: אדם אומר שבחו בקול נמוך, וגנותו - בקול רם* שבחו בקול נמוך - מן וידוי המעשר, גנותו בקול רם - ממקרא ביכורים. וגנותו בקול רם? והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מפני מה תקנו תפלה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה! לא תימא גנותו אלא אימא צערו, כדתניא: ויקרא יג וטמא טמא יקרא - צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים, וכל מי שאירע בו דבר צריך להודיע לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים". פרש"י שם "וגנותו - כגון ארמי אובד אבי היינו גנותו שמתודין שאביהן לבן הארמי היה רשע. צערו - צרות שעברו עליו דהיינו צרות שעברו על ישראל צרת לבן הארמי צרת מצרים".
ולכאורה קשה וכי זה גנות לנו שלבן היה רשע הלא אנו התנתקנו ממנו כבר. וכן מה שייך "להודיע צערו ברבים " על צרת מצרים שכבר נושענו ממנה? נראה לומר שאנו רוצים להודות לקב"ה על כך שאנו זכינו להודות לו ובכך להינצל מחטא לבן הארמי שכפר בטובה, (בספר "בית אלוקים" להמבי"ט אומר שאנו משתחווים ב"מודים" על כך שזכינו להודות), וכן אנו מבקשים מהקב"ה שיציל אותנו "השקיפה ממעון קודשך מן השמים", שמבלדי עזרתו אנו שבים לצרת מצרים.
וראיה לכך, מברכת "אמת ואמונה" שאנו אומרים בברכת ק"ש בלילה, שיש בא אמיתת גאולת מצרים, ואמונה בגאולה שלעתיד לבא. וכך פרש"י (ברכות יב):
"שנאמר להגיד בבקר חסדך - וברכת אמת ויציב כולה על חסד שעשה עם אבותינו היא, שהוציאם ממצרים ובקע להם הים והעבירם, וברכת אמת ואמונה מדבר בה אף על העתידות, שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ומיד עריצים ולשום נפשנו בחיים, ולהדריכנו על במות אויבינו, כל אלה הנסים התדירים תמיד".
ואת זה אנו אומרים בקול רם כדי שגם אחרים יתפללו עלינו, ואפשר שהכוונה כאן היא שישמע הכהן שנותנים לו את הבכורים ויתפלל עליו. ולפי זה מתורצת קושית הרמב"ן מה החידוש שהדגישה התורה "אל הכהן אשר יהיה בימים ההם", הרי הכהן הזה אינו שופט שצריכים לקבל את מרותו ועליו צריך להדגיש "אל השופט אשר יהיה בימים ההם"? ולפי דברינו שמוטל על הכהן להתפלל עליו, הייתי חושב שצריך צדיק גדול שמסוגל לכך, כפי שהיה בימים קדמוניים, קמ"ל שגם הכהן שבימיך יכול להעביר את ברכת ה'.
עמלק כפוי טובה
פרשת כי תבוא נסמכה לפרשת כי תצא שמסתיימת במחיית עמלק. ומצאתי שאמרו במכילתא פר' בשלח שעמלק היה כפוי טובה לישראל, וכאשר ישראל כפרו בטובה נפרעו ע"י עמלק, "יבא עמלק כפוי טובה ויפרע מן העם כפויי טובה". ואפשר שדרשו זאת מסמיכות הפרשיות שלנו, ולפי דברנו דלעיל הדברים מבוארים להפליא כי ידוע שעמלק כופר בעיקר, "אשר קרך בדרך" שאומר לנו שהכל מקרה הוא, וממילא מוכרח להיות שהוא כפוי טובה, וכך הגיע לכפירה בהשגחה פרטית.
ר"ה זמן המלכת ה'
מקובל בימים אלו של הכנה לר"ה לעשות חשבון נפש וחזרה בתשובה מחטאים מעשיים, אבל מעט מאד מדברים על ראש השנה כיום של הודאה להקב"ה על השנה שהעניק לנו כי "מה יתאונן אדם חי", עליו להודות על כל נשימה ונשימה, "כל הנשמה תהלל י-ה", על הטוב אשר גמלנו, ומכח הכרה זו לתרום את יום ר"ה שהוא בכורי השנה קדש לה' להמליכו עלינו, וכמלך שהכל תלוי בו להתפלל אליו "מלוך על כל העולם בכבודך" ע"י שתעניק לו שפע ברכתך. כמו שמצאנו ג"כ בסוף פרשת בכורים "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו'" ואמרו חז"ל בתנחומא:
"א"ר אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא בא וראה כמה מתחטאין, וכמה יש להם פתחון פה לעושי מצוות... ולא עוד אלא שהיה אומר איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה".
כי בכחה של הכרת הטוב הזאת לגרום לקבול התפילות. אין זו רק אמונה כעבד ברבו, אלא שהכרת טוב היא בטוי של אהבה מרובה כבן לאביו. ולכן יכול להרשות לעצמו להתחטא לפני אביו ויעשה רצונו. (כמו חוני המעגל שאמר איני זז מכאן עד שתעשה רצוני, ואמר לו שמעון בן שטח, שבאמת היה מחוייב בנידוי על כך, אבל מה אעשה שאתה כבן שמתחטא לאביו ועושה לו רצונו.)
תגיד יפה תודה!!
ימים אלה, שבין יום העצמאות ליום שחרור ירושלים הם ימי הודיה שנתקנו בדורנו. בכלל, עלינו להתרגל להודות לה' על כל מה שקורה אתנו, על השפע הגדול שהוא משפיע עלינו בכל יום. עם כל הבעיות הכלכליות שאנו נתונים בהם, הרי שהשוואה קטנה לימים אחרים ומקומות אחרים, כמו תקופת סטאלין ברוסיה, או תקופות חשוכות אחרות, השוואה כזו ממלאת את פינו שבח והודיה על חסדו של ה' עמנו.
הפסוק בפרשת השבוע אומר1:
וכי תזבחו זבח תודה לה', לרצנכם תזבחו.
נעיין מעט בענין זה של קרבן התודה, ועל אמירת התודה בכלל.
חז"ל במדרש2 אומרים:
'וכי תזבחו זבח תודה לה'' ר' פנחס ור' לוי ור' יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינה בטלה לעולם, כל ההודיות בטלין והודיות תודה אינה בטלה לעולם. הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"ג) 'קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב' אלו ההודיות 'מביאים תודה בית ה'' זה קרבן תודה, וכן אמר דוד (תהלים נ"ו) 'עלי אלקים נדריך אשלם תודות לך' תודה אינו אומר אלא תודות ההודיה וקרבן תודה.
יש להבין מדוע דווקא קרבן התודה לא יבטל.
הכרת הטוב ואמירת התודה נקבעו על ידי חז"ל כמרכיב מרכזי בסדר היום: "מודה אני" עם ההשכמה בבוקר, ברכת "מודים" בשלש התפילות, "נודה לך" בברכת המזון.
נראה, שישנן כמה בחינות באמירת התודה.
א. בבחינת "סור מרע" - אמירת תודה מוציאה את האדם מהתחושה שהכל מגיע לו. ישנם המסתובבים בעולם בתחושה שבזה שהם חיים הם עושים טובה גדולה לעולם, והעולם תמיד נמצא ביתרת חובה כלפיהם. לכן כל דבר שהם מקבלים מגיע להם, ואין להם כל צורך בהכרת הטוב על מה שהם מקבלים.
הפסוק במשלי אומר3:
יסר בנך ויניחך, ויתן מעדנים לנפשך.
הדרך להביא את הבן להכרת הטוב ולנתינה להוריו, היא בכך שמייסרים אותו - בכך שמציבים לו גבולות. הגבולות, העובדה שלפעמים אומרים "לא", מחנכת לכך שלא הכל מגיע לו, ואז מה שהוא מקבל - הוא יודע להכיר על כך טובה. מי שמקבל כל מה שמבקש, חושב שזו הצורה הטבעית, ולעולם לא יכיר טובה. יתירה מזאת - כאשר יהיה משהו שלא יוכל לקבל, הרי שהוא יתפרץ, כיון שהכל מגיע לו, ואיך ייתכן שהוא לא מקבל את אשר הוא חפץ?!
הדרך הבסיסית להוציא את האדם מהתחושה של "מגיע לי" היא חינוך לאמירת התודה.
במאמר מוסגר נעיר, כי דבר זה נכון אף בקשר לתוכנית הכלכלית. עם כל הזכות, ואף החובה, להיאבק בחלקים מן התוכנית, חשוב לא לחיות בתחושה של "מגיע לי", אלא להכיר תודה על מה שמקבלים, ולהבין שזה איננו חלק מטבע העולם. יש לומר תודה על הזכויות השונות, אף כאשר נאבקים להגדלתן או לשמירתן.
ב. אמירת תודה מבטאת השקפת עולם האומרת שהעולם הוא טוב. התודה בימי ההודיה אומרת שהמדינה, העצמאות, ירושלים - הם דברים שטובים לנו, ולכן אנו מודים עליהם. הפותח את יומו באמירת "מודה אני" אומר בכך, בעצם, כי החיים הם דבר טוב שיש להודות עליו. ישנם שלא אוהבים את עצמם ואת חייהם, ומתוך כך גם לא מודים על כך. צריך להתרגל להשקפת עולם המבוססת על הפסוק4 "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". העולם הוא טוב, והוא צועד לקראת עתיד טוב, שלא כמו ההשקפה הפסימית הרואה את העולם כצועד לאבדון, ומפרשת כל התקדמות מדעית או טכנולוגית כנסיגה.
"טוב ה' לכל, ורחמיו על כל מעשיו"5. "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו"6 - יש לחזור ולשנן פסוקים אלו ולחיות על פיהם.
ג. אמירת תודה לה' נובעת מהבנה שה' עשה טובה זו. המתרגל לומר תודה מתרגל לראות בכל דבר את יד ה'.
נראה, שהסיבה שקרבן תודה איננו בטל לעתיד לבוא, היא כיון שלעתיד לבוא בטבע עצמו נראה את יד ה', ולא נצטרך ניסים חריגים כדי לומר תודה7.
הגמרא אומרת8: "הקורא הלל בכל יום, הרי זה מחרף ומגדף". מדוע?
נראה שמקור גמרא זו הוא בפרק תהלים9:
למנצח לבני קרח משכיל. אלקים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פעל פעלת בימיהם בימי קדם. אתה ידך גוים הורשת ותטעם תרע לאמים ותשלחם. כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם. אתה הוא מלכי אלקים צוה ישועות יעקב. בך צרינו ננגח בשמך נבוס קמינו. כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני. כי הושעתנו מצרינו ומשנאינו הבישות. באלקים הללנו כל היום ושמך לעולם נודה סלה.
אף זנחת ותכלימנו ולא תצא בצבאותינו. תשיבנו אחור מני צר ומשנאינו שסו למו. תתננו כצאן מאכל ובגוים זריתנו. תמכר עמך בלא הון ולא רבית במחיריהם. תשימנו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו. תשימנו משל בגוים מנוד ראש בלאמים. כל היום כלמתי נגדי ובשת פני כסתני. מקול מחרף ומגדף מפני אויב ומתנקם.
כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך. לא נסוג אחור לבנו ותט אשרינו מני ארחך. כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות. אם שכחנו שם אלקינו ונפרש כפינו לאל זר. הלא אלקים יחקר זאת כי הוא ידע תעלמות לב. כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה. עורה למה תישן ה' הקיצה אל תזנח לנצח. למה פניך תסתיר תשכח ענינו ולחצנו. כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו. קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך.
חלקו הראשון של הפרק מלא בשבח והודיה לה' - "בך צרינו ננגח...", "כי הושעתנו מצרינו" ועוד. בחלק השני, לעומת זאת, מתוארת נפילה קשה - "אף זנחת ותכלימנו", "תתננו כצאן מאכל".
המעבר מהחלק הראשון לשני הוא חד ביותר, ולא מתואר מה גרם לנפילה כה קשה. בעיון מעמיק ניתן להבין את מבנה הפרק.
נראה, כי בעומקם של דברים, ישנה בפסוקי הפרק הראשונים ביקורת סמויה. אמירות כגון "בך צרינו ננגח" - יש בהם בעיה מסוימת. נתאר לעצמנו חיילים ביחידה מובחרת, שהתאמנו במשך חודשים ארוכים אימונים מפרכים עד שהגיעו לרמה מקצועית גבוהה, וכשיצאו לפעולה סודית, השקיעו את מירב מאמציהם ויכולתם - והפעולה הצליחה. האומר על כך: "לא בקשתי אבטח, וחרבי לא תושיעני" מבין, כי החרב והקשת אינם שליחים של ה', ולכן צריך לומר "לא בקשתי אבטח" כדי לשבח את ה'. הוא חושב כי שבח לחיילים סותר שבח לה'. הוא אינו מבין כי ה' מתגלה דרך החיילים, באימונים הקשים ובתושייתם המופלאה. "אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' נזכיר" - על הרכב ועל הסוסים, כפי שהיה נוהג הרצי"ה לומר.
תפיסת העולם המופיעה בחלקו הראשון של הפרק מובילה לכך ש"באלקים הללנו כל היום" - אמירת הלל, שנאמרת בדרך כלל על נס - הייתה אצלם דבר שבשגרה, כיון שלא הכירו בכך שה' מתגלה בטבע, וראו בכל דבר נס. מכאן באה הנפילה. "באלקים הללנו כל היום" מוביל ל"קול מחרף ומגדף" - "האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף". התיקון בא בסוף הפרק: "קומה עזרתה לנו" - ה' עוזר לנו, ואין בכך משום חוסר הכרה בגדולתו. אנו הפועלים, ושם ה' נקרא עלינו ועל מעשינו.
נחזור לענין התודה. תודה יש לומר על עצם הטבע, שגם הוא מאת ה', ולא צריך לחכות לאירועים חריגים. ההודיה על הדברים הפשוטים - דברים שלכאורה הם יומיומיים ושגרתיים, אך יד ה' מופיעה בהם - היא הדבר שנדרש מאיתנו, ואין צורך בניסים חריגים כדי לראות את יד ה' הפועלת בעולם. הטבע מבטא את גדולתו של ה' עוד יותר מן הניסים. לכן לעולם נמשיך לומר תודה.
וינברג אל תגנוב את הקרדיט – הכר במתנות בהן זכית והיה אסיר תודה לנותן, מכיוון שמי שיודע ממי הוא מקבל, יכול תמיד לחזור כדי לקבל עוד...
הפנייה להקדמה
לאחר ששומעים סיפור טוב, בדיחה או רעיון, רוצים לחזור עליהם בפני אחרים. אבל לעתים קרובות אנו נוטים להציג את הדברים, כאילו הם המצאתנו האישית.
המשמעות המילולית של האומר דבר בשם אומרו, היא להעביר דברים ששמענו, בצירוף המקור ממנו קיבלנו אותם. בכל פעם בה אנו מצטטים מישהו, נקפיד תמיד להזכיר את שמו. ובמלים אחרות, 'לא נגנוב ממנו את הקרדיט'.
התלמוד, ספר החוכמה הקלאסי, מאריך מאד בייחוסו של כל רעיון - "זה וזה אמר בשמו של זה וזה, שאמר את הדברים בשם זה וזה."
אז, בפעם הבאה בה אתה מוכן לספר הברקה עסיסית, אל תשכח להוסיף מאיפה היא הגיעה אליך.
מתנת החוכמה
על מנת להעריך נכון דבר כלשהו, אנו צריכים לאמוד את שוויו. זו הסיבה, שכשמישהו נותן לנו מתנה חומרית, בדרך כלל לא קשה לנו להכיר לו תודה.
48 הדרכים אומרות: הכר תודה גם על המתנות הרוחניות. חוכמה היא ללא ספק חשובה הרבה יותר מכסף, וסוד האושר יקר יותר מיהלומים!
כתרגיל, ערוך רשימה של רעיונות שהנך נוהג להסתמך עליהם, יחד עם שם המקור ממנו שמעת אותם. חשוב על אנשים שהעניקו לך חוכמת חיים. האם חבר עזר לך לבחור כיוון נכון? אחיך הציל אותך מלעשות כמה דברים מטופשים? מעסיק נתן לך עצה מקצועית טובה?
הכר תודה על כל מתנה שקבלת. אילו סבלת מבעיות ראייה, ומישהו היה מצליח לגרום לך לראות טוב, זה היה נהדר, החיים היו נראים אחרת. אמור לעצמך: "מישהו עזר לי לפקוח את העיניים. עכשיו אני רואה משהו חשוב מאוד, שלא שמתי אליו לב קודם לכן." אמור זאת בקול רם. עצם שמיעת הדברים תגרום לך להרגיש הערכה כנה.
התייחס ל"תודה רבה" כאל תשלום תמורת רעיון טוב.
כעת, תן לנותן לדעת כמה אתה מעריך את מתנתו. התייחס ל"תודה רבה" כאל תשלום תמורת רעיון טוב. תן את התשלום בשמחה, אל תשנא לתת אותו. ההנאה שתגרום לאדם האחר, היא לא יותר מגמול זעום תמורת מתנה נהדרת כזו!
נקודת פתיחה טובה היא ההורים שלך. ערוך רשימה של כל המתנות שהם נתנו לך, הן מבחינה חומרית והן מבחינה מוסרית - חוש הצדק שלך, משמעת, שאיפה לאמת, טוב לב כלפי הזולת... - למד להעריך מה רב ערכה של כל אחת ממתנות אלה. נו, מה קיבלת מההורים שלך? גלה זאת.
לאחר מכן כתוב מכתב אל ההורים, והודה להם על כל המתנות הרוחניות. אולי זה נשמע קצת מוזר, אבל יש בכך עוצמה מדהימה. האם אתה מבין איזו נחת אדירה תגרום להם? ובנוסף, איזו הנאה תהיה לך מכך?!
הכרת תודה למקור
כשאתה מכיר תודה למקור, אתה לא מפסיד, אתה מרוויח. לעולם לא נוכל להעריך דבר חוכמה, מבט פנימי אל תוך החיים, אם לא נשתוקק להכיר תודה על המתנה שקיבלנו. כל מתנה, שאנו מתעלמים ממנה, מאבדת בעינינו מערכה. לכן, כשמדובר במתנה רוחנית, לא ניישם אותה ברצינות כל עוד לא נכיר תודה לנותן - משום שבעינינו היא לא שווה הרבה.
יותר מזה, אם נהיה ערים, באופן מודע, למקום שממנו מגיעה החוכמה שלנו, אז יהיו הרבה יותר סיכויים שנחזור לשם, כדי לקבל עוד...
ננסה לכוון גם את האחרים אל המקור. כשמישהו אחר נהנה, זה לא גורע מההנאה שלנו. בעצם, ככל שיש מסביב יותר אנשים שמחים, כך קל יותר לשמוח.
ככל שתהיה יותר חוכמה בסביבה, החיים יהפכו לטובים יותר עבור כולנו.
תמרורי אזהרה
מדוע קשה לאנשים להכיר תודה לזולתם, על היותם מקור לרעיון?
אנשים שואפים לעצמאות ונאבקים להגיע למעמד של אנשים מיוחדים. נראה להם כאילו תחושת חוב כלפי אחרים, תפחית מיוקרתם. אנו לא אוהבים לחשוב, שלא היינו מספיק חכמים כדי "להבין את זה בעצמנו".
מצד האמת, אדם עצמאי, הוא דווקא זה שמשלם את חובותיו.
מה זה אומר לנו? בכל פעם בה אנו מרגישים, שבא לנו לזכות בהערכה אישית, על עבודה של מישהו אחר, פעמוני האזעקה צריכים לצלצל. אנו עומדים לפני תמרור אזהרה. אמנם, ייתכן שהצגת הרעיון 'כאילו שהוא שלנו', תגרום לנו להיראות טוב בעיני האחרים, אבל באמת, זה סתם תחליף זול להתקדמות אישית.
אם אתה רוצה לזכות בהערכה על רעיון טוב, חשוב עליו בעצמך!
אם אתה רוצה לזכות בהערכה על רעיון טוב, חשוב עליו בעצמך!
מעבר לכך, אם אחרים יגלו את "הגנבה" הזאת, אנו עלולים לאבד כל הערכה שיש לנו בעיניהם. ואפילו אם אף אחד אחר לא יגלה זאת, הדבר הראשון שייפגע, הוא הכבוד העצמי שלנו. וזו סחורה שיהיה לנו קשה מאוד לרכוש מחדש.
תן קרדיט איפה שצריך. אנשים יעריכו אותך על כך, ואתה תרגיש טוב עם עצמך - אפילו טוב יותר ממה שתרגיש אם תיקח את הקרדיט לעצמך!
מאיפה הגיעו הרעיונות שלי
ישנה דינאמיקה עדינה יותר שפועלת כאן. לפעמים, אנו אוספים לעצמנו רעיונות שנפוצים בחברה, ומציגים אותם לכולם, כאילו הם רעיונות שאליהם הגענו בעצמנו.
נערוך רשימה של חוות דעת על נושאים שונים כמו: בחירה חופשית, אמת מוחלטת, אבולוציה, הפלות וכדומה, וננסה לגלות מהו המקור לכל אחת מהן. האם אלה רעיונות אישיים שלנו? אם לא, מהיכן הגיעו? אולי מתוך כתבה בעיתון, או אולי חבר השפיע עלינו? איך הגענו למסקנה הזאת?
לא נרמה את עצמנו. צריך להבין, שלאחר שאנו 'מספחים' אלינו כל מיני רעיונות מבלי לבדוק, והופכים אותם כביכול ל"שלנו", האגו שלנו נכנס לפעולה. כעת, בכל דיון על אחד מנושאים אלה, במקום לשקול ולבדוק את הדברים בצורה אובייקטיבית, ננסה (שלא במודע) להגן על המסקנות "שלנו". והסכנה שטמונה בכך ברורה, כי עמוק בפנים, אנחנו לא בטוחים עדיין אם אנחנו באמת מאמינים בכך או לא.
בדרך זו אתה חופשי לבדוק את הרעיון בצורה אובייקטיבית, מבלי להיות נעול בעמדה שלך.
לדוגמא, יתכן שאתה מאמין ש"אין אמת מוחלטת." נסה לנסח את המשפט בצורה כזאת: "אנשים אומרים שאין אמת מוחלטת". בדרך זו אתה חופשי לבדוק את הרעיון בצורה אובייקטיבית, מבלי להיות נעול בעמדה שלך.
כעת, נתקדם עם השאלה עמוק יותר: מדוע מלכתחילה בחרתי להזדהות עם רעיונות אלה ולא עם אחרים?
בפעם הבאה בה נשמע שיחה על נושא שנוי במחלוקת, נתאפק מלקבל רעיון רק בשביל להרגיש ש"יש לנו דעה ברורה בסוגיות החיים". נימנע מלהגיע להחלטה עד שנבדוק את העובדות. אחרת, זוהי רק העמדת פנים, הצגה, ולא חיים אמיתיים.
ובסופו של דבר, האם תוכל להיות בטוח במסקנות האמיתיות שלך? כן! 48 הדרכים אומרות: למד להכיר את הכוחות הפועלים בדרך לבהירות, בדוק "איך אתה יודע שאתה יודע" - שאתה חי, שהשמש זורחת ביום ושחתול הוא לא כלב - ואז תוכל להרגיש בַּוודאות, כשהיא תגיע.
הכרת תודה לעם היהודי
ערוך רשימה של אוצרות תרבות - מונותיאיזם, שוויון מול החוק, חינוך כללי, כבוד הפרט, ערך החיים... הפלא ופלא, כל הערכים הבסיסיים האלה של החברה התרבותית, מקורם ביהדות.
לפני שניתנה התורה, אנשים היו בונים את חייהם על פי מושגים סובייקטיביים של טוב ורע. ואז, בהר סיני, ההיסטוריה האנושית עברה תמורה נמרצת. אנשים הבינו שקיים א-ל אחד, שיש לו ציפיות מוסריות מאיתנו. האדם לא יכול לחיות כמו שבא לו* ישנה סמכות גבוהה יותר שעליו לקחת בחשבון.
האם אתה יודע מהו המקור של "ואהבת לרעך כמוך"?
למרות העובדה, שהיהודים מעולם לא היוו יותר מאחוז זעום של אוכלוסיית העולם, הפכו רעיונות אלה לבסיסה המוסרי של החברה המודרנית. לדוגמא: האם אתה יודע מהו המקור של "ואהבת לרעך כמוך"?
זה מגיע מתוך התורה - ויקרא י"ט, י"ח.
שלא לגנוב, לרצוח או לחמוד - מן התורה. צער בעלי חיים - מן התורה. שלא לרמות ולצער אחרים - מן התורה. כיבוד הורים - מן התורה...!
העם היהודי הוא פירמה ידועה, בעלת ותק של 3,500 שנים. אנחנו איננו אבק החולף עם הרוח. העולם משתמש במוצרים שלנו תחת שמות מותג שונים, ומקבל זאת כמובן מאליו. חשוב, מה חייבת האנושות לעם היהודי...
אם אתה חי עם חוכמה יהודית, דע זאת, צטט זאת בשמה, ותן לה את הקרדיט.
הכרת תודה לאלוקים
מעבר לכל, תן קרדיט לאלוקים. הוא נתן לנו את המוח להבין ולהעריך חוכמה. מורים אחרים העשירו אותנו, אבל המורה האמיתי הוא האלוקים. הוא הטביע בתוכנו את האינטואיציה לגלות כל מה שיש לדעת על החיים.
האלוקים שוטף אותנו במתנות כל הזמן. מזון, חמצן, עיניים, שיניים, החיים עצמם... הוא בנה אותנו עם אנטנה לקליטת חוכמה. שום דבר לא אפשרי בלי אלוקים.
הבעיה היא, שאנחנו לא רוצים להיות אסירי תודה כלפיו, ולכן אנחנו מתעלמים מן המתנות שקיבלנו. אנו מסרבים להאמין שהוא אוהב אותנו.
אפשר להמשיל זאת לבן, שאינו רוצה להכיר טובה על הקדילק החדשה שקנו לו. הוא יאמר שזה לא הצבע שהוא אוהב, שיש לה דפקט בפח ושהיא זוללת דלק. הוא ימצא בה חסרונות, משום שהוא לא רוצה להודות, שהוא חייב משהו להוריו.
משמעות הדברים היא לוותר על האשליה, שאתה לבדך אחראי להישגיך.
על מנת להתחבר לאלוקים, אתה מוכרח ללמוד להעריך את כל הטוב שהוא עשה למענך. משמעות הדברים היא לוותר על האשליה, שאתה לבדך אחראי להישגיך. הכול מתנה מן האלוקים. בדיוק כפי שכל משיכת מכחול של פיקאסו נושאת בחובה את חותמו, כל דבר בעולם הזה נושא את חותמו של הא-ל. ותפקידנו ללמוד להעריך זאת.
אם תשתדל להעריך את המתנות שהאלוקים העניק לך, תזכה במודעות עזה מאוד לנוכחות האלוקית. תרגיש שכל דבר שאתה עושה מלווה בתחושת האהבה שלו ובהנחייתו. אתה תהיה המום מהתחושה, שהיא מעל ומעבר לכל הנאה אפשרית אחרת.
זו הסיבה, שבגללה הכרת התודה, הדרך ה-50 אל החוכמה, היא הצעד שמאחד את כל הדרכים הקודמות. אז התחל לאהוב את האלוקים. הכר תודה על מתנותיו האדירות והרבות!
האומר דבר בשם אומרו - הדרך האחרונה אל החוכמה.
* ערוך רשימה של דברים שאתה מצטט. בדוק מהיכן הם הגיעו אליך, ותן את הקרדיט.
* אם אתה מפחית מערכו של מקור החוכמה שלך, אתה מפחית מערכה של החוכמה.
* כלים לחיים הם יקרים יותר מכל מכונית, מערכת סטריאו, או טיול מסביב לעולם. הודה בכך.
* כאשר תחושת הכרת התודה לאחרים קורסת, החברה נהרסת כולה.
* הפוך את המטבע: אם זה היה רעיון שלך, האם לא היית רוצה לזכות בהערכה?