אני בחור בשיעור ב' בוגר סניף עטרת, אמור להעביר בקרוב פעולה למדריכי הסניף. הנושא צריך להיות אחריות או אישיות לדוגמא-אני קצת מתקשה במציאת מקורות(סיפורים וכד' פחות בעיה). אשמח לקבל עזרה ותודה רבה!! טלפון : 0542099097 סניף : עטרת
תשובה
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
אני בחור בשיעור ב' בוגר סניף עטרת, אמור להעביר בקרוב פעולה למדריכי הסניף. הנושא צריך להיות אחריות או אישיות לדוגמא-אני קצת מתקשה במציאת מקורות(סיפורים וכד' פחות בעיה). אשמח לקבל עזרה ותודה רבה!!
לאלעד שלום! אני מצרף לך 2 תשובות מן העבר בנושאים קרובים, בתקווה שיהיה לתועלת. בהצלחה!
לפני שבוע במהלך הפעולה התפתח דיון בנושא מי ה"אני" האמיתי?
הגענו למסקנה שהאני זה בעצם הנשמה.
ואז שמנו לב שכל היום שלנו מושקע בצרכים של הגוף - שהם בעצם לא שווים כלכך הרבה ולא בצרכים של הנשמה (מקסימום שעציים ביום)
אם תוכלו לעזור לנו להבין מהי נשמה? איך משקיעים בה? נכון שלאכול ולישון זה בשביל שנוכל להשקיע בנשמה אבל זה לא הגיוני שההשקעה בנשמה תהיה בעקיפין בלבד...
תודה
נשמה
שלום וברכה!
השאלות שהעליתם טובות ועמוקות, והן מעידות על חשיבה רצינית.
לא במקרה, קלעתם אל שאלות שגדולים שאלו לאורך הדורות.
התנ"ך מלא בלבטים בנושא, החל מבריאת האדם כ"נפש חיה", צירוף המרמז אל הקונפליקט שבין האדם בעל הנפש לבין החיה שבקרבו, וממילא הדברים מגיעים לידי בירור מר ונוקב בכל אחת מן הירידות בראשית העולם: חטא אדם הראשון, חטא קין, דור המבול, חם בן נח.
חז"ל מתארים במשל נפלא, בעל פרדס ששכר 2 שומרים: עיוור וקיטע. מטרתו: ישמרו ויגרשו גנבים, אך לא יוכלו לגנוב בעצמם מפרי הגן.
כשבא לביקורת, גילה להפתעתו, שהפירות נקטפו ונעלמו ללא רשותו. השומרים היתממו ואמרו: אנו לא גנבנו, הרי הקיטע מנוע מללכת, והעיוור לא רואה מה לגנוב?
ענה בל הפרדס: הנה, כך: הושיב את הקטע על גבו של העיוור, הלקה אותם יחד, ואמר: כמו שגנבתם, כך תיענשו. כך מסבירים חז"ל את התרכובת המיוחדת היוצרת אדם: הנשמה דומה לקיטע, הגוף לעיוור. בלי הנשמה, הגוף אינו שואף להתקדם לשום מ קום, אף לא להגשמת תאוותיו.(ראיתם פעם גופה גונבת?…) הנשמה, מצידה, עם כל הרצון הטוב, לא יכולה לשנות בעולם כמלוא הנימה. לכן, למשל, מכניסים ציציות בבית-הקברות, משום "לעג לרש". הציציות המתנופפות אמורות להזכיר לנו את המצוות. איננו מעונינים להעליב את המת, שכבר איננו יכול לקיים ולו מצווה קטנה, שהרי אין לנשמתו ידיים, רגליים, עיניים, ושאר איברים המאפשרים לנשמה להגיע לאן שברצונה. אלא, שהבעיה היא, כי חיבור זה המאפשר יצירה וקידום עולם ע"י בניה ועשיה, הוא ,כמו במשל, זה שמאפשר גם עשיה שלילית: לולא היו גופנו ונשמתנו מחוברים, היתה נמנעת העשיה השלילית הרבה , הלוא היא החטא, שגם עבורו אנו משמשים בנשמתנו הנתונה בתוך הגוף.
ולכן אומרים חז"ל: "בראתי יצר-הרע, בראתי תורה תבלין לו." שימו לב: לא נאמר בראתי תורה לבטלו, אלא תבלין לו, משהו שלוקח אותו על מרירותו , והופך אותו ל…טעים! לא יאומן.
העניין הוא, שהאדם העוסק למשל ביצר האכילה והשתיה למילוי תאוותו, אך מברך בכוונה(בלי כוונה כמובן התועלת לא קיימת, רק הפטור ההלכתי, אך כדי להשביע את הנשמה יש צורך בכוונה.) מה ארע לאכילתו? שוב אין זו אכילת-בהמה, אלא כלי לעילוי הנשמה, המזכיר לו בשטף חיי היומיום ,שהכל, כולל הגלידה הזו, נהיה בדברו, ושהוא בורא פרי העץ/האדמה, וכו'.
מכיוון שגם חיי המעשה כולם מורכבים ממרכז המונע ע"י היצרים: יצרי הממון, הכבוד, התחרות, וכו', אך בעידון של שימת לב מתמדת לאיסורי ממון כמו גזל והונאה, למצוות כגון הין צדק, איפת צדק ומעשר כספים, וכך, ע"פ אותו עיקרון, העיקר-נר ה' נשמת-אדם, מעלה כלפי מרום את כל בחירותינו ומעשינו היומיומיים, והופך אותם ממעשי גוף למעשי גופנפש משולבים.
גבוה יותר מטפס מי שזוכה לחיות בחלק ממעשיו או ברובם חיי שליחות ואידיאלים: מי שבוחר היכן וכיצד ישלים את רצונותיו הפיזיים, ע"פ מפתח רוחני: היכן ילמד/יתפרנס/יגור/יבלה זמן פנוי, לפי השאלה: היכן יש במעשים אלו תרומה גדולה יותר לעם-ישראל? בטחונית? היכן זה יעודד עליה? הפצת תורה? היכן זה יגרום סיוע לחלש כלכלית/חברתית/דתית?
אדם כזה מאפשר לנשמתו עוד מנת נחת-רוח, לפעמים על חשבון גופו. (כבר סיכמנו שזה לא נורא, נכון?…)
חז"ל במדרש קהלת-רבה, על הפסוק: "וגם הנפש לא תמלא", מספרים: משל בעירוני(=בן עיירה קטנה ופשוטה) שנשא את בת המלך. כל מעדני עולם שיביא לה, אינם בשבילה ולא כלום. ולמה? לפי שהיא בת-מלך. (ורגילה למאכלים מעודנים יותר.) כך היא הנשמה: כל מעדני-עולם שיביא לה אינם בשבילה ולא כלום לפי שהיא מן העליונים.
תחושת חוסר-הנחת שאנו חווים לעיתים במהלך השנים, ושבטעות דוחפת אותנו לדאוג וגוף לעוד ממון ועוד מזון, עוד מותרות ועוד בילויים, שאינם פותרים כלום. למה? כי הנשמה רעבה לדבר-מה אחר: היא מן העליונים. ככל שנשביע אותה יותר בסיפוק רוחני, שראשיתו בקיום מצוות יומיומיות מתוך מודעות, תפילה בכוונה, והמשכו בחיים מוקדשים, כמו שכתב ר' אלימלך מליזנסק בתפילה שלפני התפילה: "שיהא הכל נחת רוח לפניך", כך, תהיה גם לנו יותר נחת-רוח, מתוך שלבורא תהיה נחת-רוח מאתנו. למסלול אינסופי זה, בפירוט, הקדיש רמח"ל את ספרו מסילת-ישרים, המלמד גם על מדרגות גבוהות בהרבה מאלו שתיארתי לכם.
מכאן, ששאלתכם, או נכון יותר: הגילוי שגיליתם, יסודו באמת יסודית וחשובה.
אם תרצו לטעום ממסילת-ישרים, יש כיום כמה הוצאות מלוות בפירושים נוחים, ואפשר גם ללמוד מן המקור ללא פירוש.
תוכלו להתחיל מן הפיסקה האחרונה שבפרק כ"ו, בעמוד הראשון והאחרון בפרק א', או בכל מקום אחר.
בהצלחה, ואם יתעוררו שאלות נוספות, אפשר לחזור לכאן.
מערך פעולה דמותו של מנהיג
בימים אלו מתפרסמים דוחות ועדות הבדיקה לאירועי המלחמה האחרונה. העיסוק במלחמה ותוצאותיה מחדדים את הצפוי והרצוי מהמפקד בעת קרב.
מסורת צה"ל הקובעת כי מפקד יוצא בראש חייליו לקרב תוך קריאת "אחרי" לקוחה מהמסורת הצבאית הישראלית בדיוק כמו מתתיהו החשמונאי שקרא: "מי לה' אלי". אך כדאי לבדוק אם מסורת זו אכן מעוגנת במקורותינו.
בספר במדבר בפרק כז' מסופר על ימיו האחרונים של משה רבנו ועל בקשתו מה' שימנה לו יורש ואלו דבריו:
(טז) יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה:
(יז) אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:
ומדייקים חז"ל בספרי:
יז. אשר יצא לפניהם, שלא יהא עושה כדרך שמלכי אומות העולם עושים שהן מוציאים את בני דוויה (נתיתינהים) למלחמה ויושבים להן בתוך בתיהם, אלא אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, ומביא המדרש ראיה מהמסופר על דוד המלך ע"ה "וכל ישראל ויהודה אוהב את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם" (שמואל א' יח טז):ומוסיף המדרש ומדייק שלא סתם נדרש המצביא לצאת בראש ולקרוא "אחרי", אלא מדובר בתנאי לניצחון: "ואשר יוציאם ואשר יביאם"- "שלא יהא מוציאן רבבות ומכניסן אלפים מוציאן אלפים ומכניסן מאות שכן הוא אומר בדוד גם תמול גם שלשום בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמביא (שם /שמואל/ ב' ה ב) מה שאתה מוציא אתה מביא ".
אנו מציינים שהנס של קריעת ים סוף נגרם בזכותו של נחשון בן עמינדב שקפץ ראשון לים סוף כנגד כל הסכויים וכאשר המים הגיעו עד צווארו רק אז נבקע הים.
כדאי להזכיר שהתנהגות זו נהוגה הייתה אצל לוחמי הפלמ"ח. ראשי המדינה בעת הקמת צה"ל פנו לקצינים משוחררים של הצבאות הזרים ובעיקר הצבא הבריטי, שניסו להכניס לצה"ל שיטות לחימה מקצועיות ומודרניות (וכנראה גם כבדות), ונוצרו לא מעט עימותים על רקע זה (לדוגמא ראה בספרו של עוזי נרקיס ז"ל "חיל של ירושלים " ובעוד ספרים העוסקים בימי הקמת צה"ל.
מנגד טענו בצבאות הזרים שלא כדאי "לסכן ללא צורך " את הקצינים הבכירים כמו שקרה בקרב הקסטל, שכאשר נהרג מפקד הכנופיות הערביות אל חוסייני נשברה המתקפה, האויב נסוג, ומבצר הקסטל נשאר בידנו. אולי לכך כיוון אלעזר החשמונאי בקרב בית צור מדרום לירושלים כשהחליט לדקור את הפיל שעליו ישב המפקד (טנק הפיקוד בלשוננו) ולמוטט את התקפת האויב.
ומכאן המציאו בצבאות זרים את מסכי הפלזמה שבאמצעותם נוהלה מלחמת לבנון השניה(בכל תמונות המלחמות נראים מפקדי הצבא עטורים במשקפות על צווארם)
דרך זו של ישיבה בעורף מסוכנת הן למפקד והן ללוחמים בשדה הקרב. המפקד בהיותו רחוק מן הקרב מסיט את דעתו מהקרב ועוסק בענייניו הפרטיים, כי הוא הרי רק בן אדם שעל צווארו אישה וילדים התלויים בו (ראה פרשת המניות של דן חלוץ),ואכן מספר לנו ספר שמואל על סוף ימי דוד שאמרו לו אל תצא למלחמה כי חבל לאבד מלך ובהישארו בעורף התפתה וחטא חטאים גדולים כמסופר בשמואלב' כא' יז. ואילו החייל הפשוט מרגיש את עצמו בשר תותחים (כמאמר המדרש על מלכי אומות העולם למעלה).
ואשר על כן במלחמת עמלק עלה משה המנהיג על ראש הפסגה והרים את ידיו בתפילה ונשא בעול המלחמה עם הציבור לפי יכולתו עד שנאלצו מלווו לשים אבנים תחת ידיו ומעשה זה לא רק נעשה ע"י משה אלא גם נראה ללוחמים בשדה הקרב "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" ושואלת המשנה במסכת ר"ה (אגב את המשנה הלחין הרב משה צבי נריה זצ"ל ולימד אותו בסניפי בני עקיבא)" וכי נחש מחיה… וכי ידיו של משה עושות מלחמה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברין".
וגם מן החיל אנו דורשים התנתקות טוטאלית מחייו הפרטיים ודבקות מוחלטת במלחמה ומטרותיה כמאמר הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ז' הלכה ט"ו "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זיכרונם מלבו ויפנה מכל דבר במלחמה"
ובעת המלחמה התראיין בתקשורת חה"כ אפי איתם (בתור מפקד עוצבת הגליל במיל) וסיפר כי בניו נמצאים במלחמה ואין לו קשר אתם
שאל אותו המראיין וכי לא שוחחת איתם בפלא פון ענה אפי וסיפר כי אסר על בניו לקחת פלא פון לשדה הקרב לתמיהת המראיין ציטט אפי את הרמב"ם שהבאנו "וימחה זיכרונם מלבו"
איננו מלאכים. אנו בני אדם שנעקרים מסדר יומם ונקראים לצאת לשדה הקרב ואיך אפשר למחות זיכרון מהלב?
לכן קבעה התורה שישנם חוזרי המלחמה,כמסופר בספר דברים פרשת כי תבוא, כי האיש אשר ארש אישה והאיש אשר בנה בית חדש והאיש אשר נטע כרם ילך וישוב לביתו.וכל כך למה? אומר הרמב"ם שלא ימס לב אחיו כלומר שלא ידביק אחרים במחשבותיו וחששותיו.
ומי שנטל על עצמו את המשימה הרי הוא מחויב להתמקד בה, כמאמרו של רבי נחמיה (במדרש רבה שמות פרשה כז') "כל הימים שאדם חבר לא איכפת לו בצבור ואינו נענש עליו נתמנה אדם בראש ונטל טלית(= נטל משרת מנהיגות) לא יאמר לטובתי אני נזקק לא איכפת לי בצבור, אלא כל טורח הצבור עליו."
וישאל השואל: שמא הגזמנו? הרי צבא היום זו קרירה כמו כל עיסוק אחר, ופשו אידיאלים מן הארץ, ואם נדרוש דרישות כל כך מחמירות הרי שלא ימצאו אנשים שיסכימו לחתום קבע?!
המדרש מביא משל בעניין :(מדרש רבה שמות פרשה כז) משל למלך שהיה לו שדה והיה מבקש למוסרה לאריסים קרא לראשון ואמר לו תקבל אתה השדה הזו א"ל אין בי כוח קשה הימני וכן לשני ולשלישי ולרביעי ולא קבלוה ממנו וקרא לחמישי ואמר לו תקבל אתה השדה הזו א"ל הן על מנת לפולחה אמר לו הן משנכנס לתוכו הובירה(=הפך אותה בר, שוממה). על מי המלך מקפיד (=כועס)על אותם שאמרו אין אנו יכולין לקבלה, או על מי שקבלה עליו ומשקבלה עליו נכנס בה והובירה?
כלומר מי שקיבל עליו עליו לעשות זאת בלב שלם אף נושא באחריות. כמו שפוסק הרמב"ם הל' מלכים פרק ז' "וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו- הרי זה כמי ששפך דמי הכל … והרי מפרש (ירמיהו מח' ד') ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם.
ומאידך הנוהג כראוי מובטח לו שכר, כמו שכותב הרמב"ם (שם) וכל הנלחם בכל ליבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את ה' בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא שנאמר (שמואל א' כה' כח' ) כי עשה יעשה ה' לאדני בית נאמן כי מלחמות ה' אדני נלחם ורעה לא תמצא בך… והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלוהיך.
הרב זאב מנסבך
בס"ד.
צניעות וענווה
לעדיה שלום וברכה:
צניעות וענווה הם נושאים קרובים, שביניהם קשר עמוק, ועבודה דומה מסייעת לקנייתם. עם זאת, לכל מידה בין השתיים יש ייחוד משלה.
ענווה היא ההכרה, שאין לי משל עצמי ולא כלום. כל מה שיש בי הנו מתנת הבורא, והוא כפיקדון בידי על מנת למלא שליחותי. ולכן: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת"(אבות,ב,ח)
משה רבינו "ענו מכל האדם אשר על פי האדמה", ואנו יודעים זאת, מכיוון שהפסוק נכתב בתורה על ידו. בדומה לכך אומרת הגמרא: "משמת רבי בטלה הענווה" ואומר האמורא ר' יוסף: "עוד איכא אני!" לא בטלה הענווה, שהרי אני עוד חי, ואני ענוו! (בבלי, סוטה מ"ט ב וגם גיטין נ"ט א) לפי"ז, ענווה איננה התהדרות מזוייפת בהתנהגות המכחישה שיש בי יתרונות, אלא ראיית היתרונות בפרופורציה הנכונה: אני שמח שזכיתי לתכונה זו, למעלה זו, אבל בני יודע שהיא איננה שלי באמת, כי הרי יש סיוע רב לכל אדם בכל הצלחה: בית, הורים, חבר טוב, נסיבות חיים. (שמעתי פעם בעלת תשובה שאמרה כי הקב"ה זיכה אותה להיוולד בבית נדיר, שבו אם ישרת-דרך וטובת לב, ואב עבריין. כך חמדה בבירור לבחור בטוב ולמאוס ברע. כלומר, ראיה מפוכחת מוצאת תמיד את הנקודות בחיים שבהם אנו חייבים לרבש"ע, ולא חלילה כראיית גבוהי-הלב, המבחינים במה שה' "חייב" להם… )
צניעות בונים יחד עם ענווה, ועל בסיסה.
צניעות אומרת, שהאדם מכסה על הפנים כי יש שם משהו ראוי. אגדה ירושלמית מאגדות החורבן(בבלי, מסכת גיטין נ"ז) מספרת על ילד, שיצא לרחוב ובידו קדירה מכוסה. שאל אותו אדם:מה בקדירה? ענה הילד: לו אמא היתה רוצה שתדע, לא היתה מכסה את הקדירה!
האיש מסיק שיש בקדירה דבר בעל ערך, דווקא בגלל כיסויה. הילד מאיר את עיניו בכך, שהכיסוי אינו דבר נפרד מהערך של מה שמוסתר. העובדה שדבר שווה משהו, והעובדה שהוא מוצפן, נובעים מאותו מקור: "כבוד מלכים הסתר דבר"(משלי כ"ה ג') העבודה של ההצפנה מעניקה טעם עמוק יותר לדברים.
לדוגמא: ביחסים קרובים משוחחים על דברים אישיים. ולכן, גילוי סוד נתפס כבגידה מדוע? כי זו בגידה בקרבה האינטימית הייחודית שנוצרה עם גילוי הסוד.
"בשכר צניעות שהיתה בו בשאול, זכה ויצאה ממנו אסתר"(בבלי, מגילה י"ג,ב)אסתר ש"איננה מגדת את עמה ומולדתה, כי מרדכי ציווה עליה אשר לא תגיד"(אסתר,ב,י)
מבחינת אסתר, המאמץ העצום להצניע את מקורותיה מובן מאליו, כחלק ממערכת האמון בינה לבין מרדכי. אולם מה המניע של מרדכי לבקשתו הלא מקובלת? "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".(אסתר,ד,ה) אני מרדכי די ענו כדי לדעת שני דברים: הכבוד שזכית לו, ובנות רבות מקנאות בך בגללו, איננו שלך. גם הכאב הגדול שלנו על שנלקחת מביתי להיות אשתו של גוי שיכור גס רוח שכבר הרג אשה אחת, איננו שלך. כל הטוב וכל הרע בעולם מקורם אצל רבש"ע. ולכן , עד שלא נדע מה מטרת הכל, הצניעי עצמך. לולא היתה אסתר מצניעה עצמה, באמת לא היינו יודעים למה נלקחה, שהרי המן היה נזהר מפניה, ולא היתה יכולה לעזור לעמה.
מכאן, שהצניעות נובעת מראיה של ענווה, מסתירה דברים בעלי תוכן, ונותנת להם משמעות נוספת מעצם ההסתרה.
ניצול זמן
לפוקיהו שלום
ברמה המתודית, תוכלי להגיע מתנשפת באיחור (אחור קל!!!!) "ולהתייעץ אתן" מה לעשות: יש לך מבחן ב... יש לך פעולה וכו' עד שתגיעו יחד למסקנה שהזמן
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
אני בחור בשיעור ב' בוגר סניף עטרת, אמור להעביר בקרוב פעולה למדריכי הסניף. הנושא צריך להיות אחריות או אישיות לדוגמא-אני קצת מתקשה במציאת מקורות(סיפורים וכד' פחות בעיה). אשמח לקבל עזרה ותודה רבה!!
לאלעד שלום! אני מצרף לך 2 תשובות מן העבר בנושאים קרובים, בתקווה שיהיה לתועלת. בהצלחה!
לפני שבוע במהלך הפעולה התפתח דיון בנושא מי ה"אני" האמיתי?
הגענו למסקנה שהאני זה בעצם הנשמה.
ואז שמנו לב שכל היום שלנו מושקע בצרכים של הגוף - שהם בעצם לא שווים כלכך הרבה ולא בצרכים של הנשמה (מקסימום שעציים ביום)
אם תוכלו לעזור לנו להבין מהי נשמה? איך משקיעים בה? נכון שלאכול ולישון זה בשביל שנוכל להשקיע בנשמה אבל זה לא הגיוני שההשקעה בנשמה תהיה בעקיפין בלבד...
תודה
נשמה
שלום וברכה!
השאלות שהעליתם טובות ועמוקות, והן מעידות על חשיבה רצינית.
לא במקרה, קלעתם אל שאלות שגדולים שאלו לאורך הדורות.
התנ"ך מלא בלבטים בנושא, החל מבריאת האדם כ"נפש חיה", צירוף המרמז אל הקונפליקט שבין האדם בעל הנפש לבין החיה שבקרבו, וממילא הדברים מגיעים לידי בירור מר ונוקב בכל אחת מן הירידות בראשית העולם: חטא אדם הראשון, חטא קין, דור המבול, חם בן נח.
חז"ל מתארים במשל נפלא, בעל פרדס ששכר 2 שומרים: עיוור וקיטע. מטרתו: ישמרו ויגרשו גנבים, אך לא יוכלו לגנוב בעצמם מפרי הגן.
כשבא לביקורת, גילה להפתעתו, שהפירות נקטפו ונעלמו ללא רשותו. השומרים היתממו ואמרו: אנו לא גנבנו, הרי הקיטע מנוע מללכת, והעיוור לא רואה מה לגנוב?
ענה בל הפרדס: הנה, כך: הושיב את הקטע על גבו של העיוור, הלקה אותם יחד, ואמר: כמו שגנבתם, כך תיענשו. כך מסבירים חז"ל את התרכובת המיוחדת היוצרת אדם: הנשמה דומה לקיטע, הגוף לעיוור. בלי הנשמה, הגוף אינו שואף להתקדם לשום מ קום, אף לא להגשמת תאוותיו.(ראיתם פעם גופה גונבת?…) הנשמה, מצידה, עם כל הרצון הטוב, לא יכולה לשנות בעולם כמלוא הנימה. לכן, למשל, מכניסים ציציות בבית-הקברות, משום "לעג לרש". הציציות המתנופפות אמורות להזכיר לנו את המצוות. איננו מעונינים להעליב את המת, שכבר איננו יכול לקיים ולו מצווה קטנה, שהרי אין לנשמתו ידיים, רגליים, עיניים, ושאר איברים המאפשרים לנשמה להגיע לאן שברצונה. אלא, שהבעיה היא, כי חיבור זה המאפשר יצירה וקידום עולם ע"י בניה ועשיה, הוא ,כמו במשל, זה שמאפשר גם עשיה שלילית: לולא היו גופנו ונשמתנו מחוברים, היתה נמנעת העשיה השלילית הרבה , הלוא היא החטא, שגם עבורו אנו משמשים בנשמתנו הנתונה בתוך הגוף.
ולכן אומרים חז"ל: "בראתי יצר-הרע, בראתי תורה תבלין לו." שימו לב: לא נאמר בראתי תורה לבטלו, אלא תבלין לו, משהו שלוקח אותו על מרירותו , והופך אותו ל…טעים! לא יאומן.
העניין הוא, שהאדם העוסק למשל ביצר האכילה והשתיה למילוי תאוותו, אך מברך בכוונה(בלי כוונה כמובן התועלת לא קיימת, רק הפטור ההלכתי, אך כדי להשביע את הנשמה יש צורך בכוונה.) מה ארע לאכילתו? שוב אין זו אכילת-בהמה, אלא כלי לעילוי הנשמה, המזכיר לו בשטף חיי היומיום ,שהכל, כולל הגלידה הזו, נהיה בדברו, ושהוא בורא פרי העץ/האדמה, וכו'.
מכיוון שגם חיי המעשה כולם מורכבים ממרכז המונע ע"י היצרים: יצרי הממון, הכבוד, התחרות, וכו', אך בעידון של שימת לב מתמדת לאיסורי ממון כמו גזל והונאה, למצוות כגון הין צדק, איפת צדק ומעשר כספים, וכך, ע"פ אותו עיקרון, העיקר-נר ה' נשמת-אדם, מעלה כלפי מרום את כל בחירותינו ומעשינו היומיומיים, והופך אותם ממעשי גוף למעשי גופנפש משולבים.
גבוה יותר מטפס מי שזוכה לחיות בחלק ממעשיו או ברובם חיי שליחות ואידיאלים: מי שבוחר היכן וכיצד ישלים את רצונותיו הפיזיים, ע"פ מפתח רוחני: היכן ילמד/יתפרנס/יגור/יבלה זמן פנוי, לפי השאלה: היכן יש במעשים אלו תרומה גדולה יותר לעם-ישראל? בטחונית? היכן זה יעודד עליה? הפצת תורה? היכן זה יגרום סיוע לחלש כלכלית/חברתית/דתית?
אדם כזה מאפשר לנשמתו עוד מנת נחת-רוח, לפעמים על חשבון גופו. (כבר סיכמנו שזה לא נורא, נכון?…)
חז"ל במדרש קהלת-רבה, על הפסוק: "וגם הנפש לא תמלא", מספרים: משל בעירוני(=בן עיירה קטנה ופשוטה) שנשא את בת המלך. כל מעדני עולם שיביא לה, אינם בשבילה ולא כלום. ולמה? לפי שהיא בת-מלך. (ורגילה למאכלים מעודנים יותר.) כך היא הנשמה: כל מעדני-עולם שיביא לה אינם בשבילה ולא כלום לפי שהיא מן העליונים.
תחושת חוסר-הנחת שאנו חווים לעיתים במהלך השנים, ושבטעות דוחפת אותנו לדאוג וגוף לעוד ממון ועוד מזון, עוד מותרות ועוד בילויים, שאינם פותרים כלום. למה? כי הנשמה רעבה לדבר-מה אחר: היא מן העליונים. ככל שנשביע אותה יותר בסיפוק רוחני, שראשיתו בקיום מצוות יומיומיות מתוך מודעות, תפילה בכוונה, והמשכו בחיים מוקדשים, כמו שכתב ר' אלימלך מליזנסק בתפילה שלפני התפילה: "שיהא הכל נחת רוח לפניך", כך, תהיה גם לנו יותר נחת-רוח, מתוך שלבורא תהיה נחת-רוח מאתנו. למסלול אינסופי זה, בפירוט, הקדיש רמח"ל את ספרו מסילת-ישרים, המלמד גם על מדרגות גבוהות בהרבה מאלו שתיארתי לכם.
מכאן, ששאלתכם, או נכון יותר: הגילוי שגיליתם, יסודו באמת יסודית וחשובה.
אם תרצו לטעום ממסילת-ישרים, יש כיום כמה הוצאות מלוות בפירושים נוחים, ואפשר גם ללמוד מן המקור ללא פירוש.
תוכלו להתחיל מן הפיסקה האחרונה שבפרק כ"ו, בעמוד הראשון והאחרון בפרק א', או בכל מקום אחר.
בהצלחה, ואם יתעוררו שאלות נוספות, אפשר לחזור לכאן.
מערך פעולה דמותו של מנהיג
בימים אלו מתפרסמים דוחות ועדות הבדיקה לאירועי המלחמה האחרונה. העיסוק במלחמה ותוצאותיה מחדדים את הצפוי והרצוי מהמפקד בעת קרב.
מסורת צה"ל הקובעת כי מפקד יוצא בראש חייליו לקרב תוך קריאת "אחרי" לקוחה מהמסורת הצבאית הישראלית בדיוק כמו מתתיהו החשמונאי שקרא: "מי לה' אלי". אך כדאי לבדוק אם מסורת זו אכן מעוגנת במקורותינו.
בספר במדבר בפרק כז' מסופר על ימיו האחרונים של משה רבנו ועל בקשתו מה' שימנה לו יורש ואלו דבריו:
(טז) יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה:
(יז) אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:
ומדייקים חז"ל בספרי:
יז. אשר יצא לפניהם, שלא יהא עושה כדרך שמלכי אומות העולם עושים שהן מוציאים את בני דוויה (נתיתינהים) למלחמה ויושבים להן בתוך בתיהם, אלא אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, ומביא המדרש ראיה מהמסופר על דוד המלך ע"ה "וכל ישראל ויהודה אוהב את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם" (שמואל א' יח טז):ומוסיף המדרש ומדייק שלא סתם נדרש המצביא לצאת בראש ולקרוא "אחרי", אלא מדובר בתנאי לניצחון: "ואשר יוציאם ואשר יביאם"- "שלא יהא מוציאן רבבות ומכניסן אלפים מוציאן אלפים ומכניסן מאות שכן הוא אומר בדוד גם תמול גם שלשום בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמביא (שם /שמואל/ ב' ה ב) מה שאתה מוציא אתה מביא ".
אנו מציינים שהנס של קריעת ים סוף נגרם בזכותו של נחשון בן עמינדב שקפץ ראשון לים סוף כנגד כל הסכויים וכאשר המים הגיעו עד צווארו רק אז נבקע הים.
כדאי להזכיר שהתנהגות זו נהוגה הייתה אצל לוחמי הפלמ"ח. ראשי המדינה בעת הקמת צה"ל פנו לקצינים משוחררים של הצבאות הזרים ובעיקר הצבא הבריטי, שניסו להכניס לצה"ל שיטות לחימה מקצועיות ומודרניות (וכנראה גם כבדות), ונוצרו לא מעט עימותים על רקע זה (לדוגמא ראה בספרו של עוזי נרקיס ז"ל "חיל של ירושלים " ובעוד ספרים העוסקים בימי הקמת צה"ל.
מנגד טענו בצבאות הזרים שלא כדאי "לסכן ללא צורך " את הקצינים הבכירים כמו שקרה בקרב הקסטל, שכאשר נהרג מפקד הכנופיות הערביות אל חוסייני נשברה המתקפה, האויב נסוג, ומבצר הקסטל נשאר בידנו. אולי לכך כיוון אלעזר החשמונאי בקרב בית צור מדרום לירושלים כשהחליט לדקור את הפיל שעליו ישב המפקד (טנק הפיקוד בלשוננו) ולמוטט את התקפת האויב.
ומכאן המציאו בצבאות זרים את מסכי הפלזמה שבאמצעותם נוהלה מלחמת לבנון השניה(בכל תמונות המלחמות נראים מפקדי הצבא עטורים במשקפות על צווארם)
דרך זו של ישיבה בעורף מסוכנת הן למפקד והן ללוחמים בשדה הקרב. המפקד בהיותו רחוק מן הקרב מסיט את דעתו מהקרב ועוסק בענייניו הפרטיים, כי הוא הרי רק בן אדם שעל צווארו אישה וילדים התלויים בו (ראה פרשת המניות של דן חלוץ),ואכן מספר לנו ספר שמואל על סוף ימי דוד שאמרו לו אל תצא למלחמה כי חבל לאבד מלך ובהישארו בעורף התפתה וחטא חטאים גדולים כמסופר בשמואלב' כא' יז. ואילו החייל הפשוט מרגיש את עצמו בשר תותחים (כמאמר המדרש על מלכי אומות העולם למעלה).
ואשר על כן במלחמת עמלק עלה משה המנהיג על ראש הפסגה והרים את ידיו בתפילה ונשא בעול המלחמה עם הציבור לפי יכולתו עד שנאלצו מלווו לשים אבנים תחת ידיו ומעשה זה לא רק נעשה ע"י משה אלא גם נראה ללוחמים בשדה הקרב "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" ושואלת המשנה במסכת ר"ה (אגב את המשנה הלחין הרב משה צבי נריה זצ"ל ולימד אותו בסניפי בני עקיבא)" וכי נחש מחיה… וכי ידיו של משה עושות מלחמה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברין".
וגם מן החיל אנו דורשים התנתקות טוטאלית מחייו הפרטיים ודבקות מוחלטת במלחמה ומטרותיה כמאמר הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ז' הלכה ט"ו "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זיכרונם מלבו ויפנה מכל דבר במלחמה"
ובעת המלחמה התראיין בתקשורת חה"כ אפי איתם (בתור מפקד עוצבת הגליל במיל) וסיפר כי בניו נמצאים במלחמה ואין לו קשר אתם
שאל אותו המראיין וכי לא שוחחת איתם בפלא פון ענה אפי וסיפר כי אסר על בניו לקחת פלא פון לשדה הקרב לתמיהת המראיין ציטט אפי את הרמב"ם שהבאנו "וימחה זיכרונם מלבו"
איננו מלאכים. אנו בני אדם שנעקרים מסדר יומם ונקראים לצאת לשדה הקרב ואיך אפשר למחות זיכרון מהלב?
לכן קבעה התורה שישנם חוזרי המלחמה,כמסופר בספר דברים פרשת כי תבוא, כי האיש אשר ארש אישה והאיש אשר בנה בית חדש והאיש אשר נטע כרם ילך וישוב לביתו.וכל כך למה? אומר הרמב"ם שלא ימס לב אחיו כלומר שלא ידביק אחרים במחשבותיו וחששותיו.
ומי שנטל על עצמו את המשימה הרי הוא מחויב להתמקד בה, כמאמרו של רבי נחמיה (במדרש רבה שמות פרשה כז') "כל הימים שאדם חבר לא איכפת לו בצבור ואינו נענש עליו נתמנה אדם בראש ונטל טלית(= נטל משרת מנהיגות) לא יאמר לטובתי אני נזקק לא איכפת לי בצבור, אלא כל טורח הצבור עליו."
וישאל השואל: שמא הגזמנו? הרי צבא היום זו קרירה כמו כל עיסוק אחר, ופשו אידיאלים מן הארץ, ואם נדרוש דרישות כל כך מחמירות הרי שלא ימצאו אנשים שיסכימו לחתום קבע?!
המדרש מביא משל בעניין :(מדרש רבה שמות פרשה כז) משל למלך שהיה לו שדה והיה מבקש למוסרה לאריסים קרא לראשון ואמר לו תקבל אתה השדה הזו א"ל אין בי כוח קשה הימני וכן לשני ולשלישי ולרביעי ולא קבלוה ממנו וקרא לחמישי ואמר לו תקבל אתה השדה הזו א"ל הן על מנת לפולחה אמר לו הן משנכנס לתוכו הובירה(=הפך אותה בר, שוממה). על מי המלך מקפיד (=כועס)על אותם שאמרו אין אנו יכולין לקבלה, או על מי שקבלה עליו ומשקבלה עליו נכנס בה והובירה?
כלומר מי שקיבל עליו עליו לעשות זאת בלב שלם אף נושא באחריות. כמו שפוסק הרמב"ם הל' מלכים פרק ז' "וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו- הרי זה כמי ששפך דמי הכל … והרי מפרש (ירמיהו מח' ד') ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם.
ומאידך הנוהג כראוי מובטח לו שכר, כמו שכותב הרמב"ם (שם) וכל הנלחם בכל ליבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את ה' בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא שנאמר (שמואל א' כה' כח' ) כי עשה יעשה ה' לאדני בית נאמן כי מלחמות ה' אדני נלחם ורעה לא תמצא בך… והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלוהיך.
הרב זאב מנסבך
בס"ד.
צניעות וענווה
לעדיה שלום וברכה:
צניעות וענווה הם נושאים קרובים, שביניהם קשר עמוק, ועבודה דומה מסייעת לקנייתם. עם זאת, לכל מידה בין השתיים יש ייחוד משלה.
ענווה היא ההכרה, שאין לי משל עצמי ולא כלום. כל מה שיש בי הנו מתנת הבורא, והוא כפיקדון בידי על מנת למלא שליחותי. ולכן: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת"(אבות,ב,ח)
משה רבינו "ענו מכל האדם אשר על פי האדמה", ואנו יודעים זאת, מכיוון שהפסוק נכתב בתורה על ידו. בדומה לכך אומרת הגמרא: "משמת רבי בטלה הענווה" ואומר האמורא ר' יוסף: "עוד איכא אני!" לא בטלה הענווה, שהרי אני עוד חי, ואני ענוו! (בבלי, סוטה מ"ט ב וגם גיטין נ"ט א) לפי"ז, ענווה איננה התהדרות מזוייפת בהתנהגות המכחישה שיש בי יתרונות, אלא ראיית היתרונות בפרופורציה הנכונה: אני שמח שזכיתי לתכונה זו, למעלה זו, אבל בני יודע שהיא איננה שלי באמת, כי הרי יש סיוע רב לכל אדם בכל הצלחה: בית, הורים, חבר טוב, נסיבות חיים. (שמעתי פעם בעלת תשובה שאמרה כי הקב"ה זיכה אותה להיוולד בבית נדיר, שבו אם ישרת-דרך וטובת לב, ואב עבריין. כך חמדה בבירור לבחור בטוב ולמאוס ברע. כלומר, ראיה מפוכחת מוצאת תמיד את הנקודות בחיים שבהם אנו חייבים לרבש"ע, ולא חלילה כראיית גבוהי-הלב, המבחינים במה שה' "חייב" להם… )
צניעות בונים יחד עם ענווה, ועל בסיסה.
צניעות אומרת, שהאדם מכסה על הפנים כי יש שם משהו ראוי. אגדה ירושלמית מאגדות החורבן(בבלי, מסכת גיטין נ"ז) מספרת על ילד, שיצא לרחוב ובידו קדירה מכוסה. שאל אותו אדם:מה בקדירה? ענה הילד: לו אמא היתה רוצה שתדע, לא היתה מכסה את הקדירה!
האיש מסיק שיש בקדירה דבר בעל ערך, דווקא בגלל כיסויה. הילד מאיר את עיניו בכך, שהכיסוי אינו דבר נפרד מהערך של מה שמוסתר. העובדה שדבר שווה משהו, והעובדה שהוא מוצפן, נובעים מאותו מקור: "כבוד מלכים הסתר דבר"(משלי כ"ה ג') העבודה של ההצפנה מעניקה טעם עמוק יותר לדברים.
לדוגמא: ביחסים קרובים משוחחים על דברים אישיים. ולכן, גילוי סוד נתפס כבגידה מדוע? כי זו בגידה בקרבה האינטימית הייחודית שנוצרה עם גילוי הסוד.
"בשכר צניעות שהיתה בו בשאול, זכה ויצאה ממנו אסתר"(בבלי, מגילה י"ג,ב)אסתר ש"איננה מגדת את עמה ומולדתה, כי מרדכי ציווה עליה אשר לא תגיד"(אסתר,ב,י)
מבחינת אסתר, המאמץ העצום להצניע את מקורותיה מובן מאליו, כחלק ממערכת האמון בינה לבין מרדכי. אולם מה המניע של מרדכי לבקשתו הלא מקובלת? "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".(אסתר,ד,ה) אני מרדכי די ענו כדי לדעת שני דברים: הכבוד שזכית לו, ובנות רבות מקנאות בך בגללו, איננו שלך. גם הכאב הגדול שלנו על שנלקחת מביתי להיות אשתו של גוי שיכור גס רוח שכבר הרג אשה אחת, איננו שלך. כל הטוב וכל הרע בעולם מקורם אצל רבש"ע. ולכן , עד שלא נדע מה מטרת הכל, הצניעי עצמך. לולא היתה אסתר מצניעה עצמה, באמת לא היינו יודעים למה נלקחה, שהרי המן היה נזהר מפניה, ולא היתה יכולה לעזור לעמה.
מכאן, שהצניעות נובעת מראיה של ענווה, מסתירה דברים בעלי תוכן, ונותנת להם משמעות נוספת מעצם ההסתרה.
ניצול זמן
לפוקיהו שלום
ברמה המתודית, תוכלי להגיע מתנשפת באיחור (אחור קל!!!!) "ולהתייעץ אתן" מה לעשות: יש לך מבחן ב... יש לך פעולה וכו' עד שתגיעו יחד למסקנה שהזמן