שלום לרב ישר כוח על הפרויקט המבורך! אני מעוניין לעשות שיחה עם חניכי לשעבר (כיתה י"א, בנים) בנושא של לקיחת אחריות ברמה הפרטית והכללית ב. להתחיל לעורר חשיבה לגבי התוכניות שלהם לאחר י"ב (ישיבה, מכינה וכ"ו) טלפון : סניף :
תשובה
הנושא: אחריות אישית, הכוונה לכיוון תורני בעתיד.
גיל: י"א-י"ב.
יישר כח על המשך הקשר עם חניכיך מן העבר, תופעה שבד"כ מחזקת ומסייעת, בגיל שבו כבר אין מדריך.
ולעצם העניין:
הבחירה במסלול לעתיד, נוגעת בשני קטבים חשובים: המהות, ועצם הבחירה.
חווית הבחירה, היא ניסיון כמעט ראשון בשימוש ביכולת האישית שלי, להכריע את גורלי במו-ידי.
במובן זה, האחריות היא "מאוס ברע ובחור בטוב"(ישעיהו ז' ט"ו).
הקוטב השני הוא יחודי לכל בחירה. במובן של: אמור לי את בחירתך, ואומר לך מי אתה. בחרת עתודה? העתיד המקצועי והכלכלי מדריך אותך. בחרת ישיבה? אהבת התורה הנחת אותך. וכן הלאה.
(מובן שיש מקום לשוחח בכנות גם על נגיעות חיצוניות המשפיעות על טוהר ההחלטה, כגון רצון להיחשב בעיני החבר'ה שאקל ,כלי, או להיפך בייני"ש, בלי קשר ליכולות ולרצונות האמיתיים, או הרצון להסב נחת להורים, או להיפך, להראות להם שאני עושה מה שבא לי, וכו'. וזו שיחה בפני עצמה!)
לגבי עצם היכולת לבחור, ייתכן ש/אפשר לעסוק בקצרה, כי אם הם חבר'ה על רמה הם כבר חשבו על כך בהזדמנויות קודמות, וצריך רק לעורר מחדש.
במידה והנושא לא חרוש, צירפתי לך קטע אחד מיני רבים העוסק בדילמות סביב חופש הבחירה, כצמבוא להתעסקות בנושא בחירת המסלול וחשיבותה.(המאמר עוסק בסתירה בין ידיעה ובחירה, ולכן באה הפיסקה הראשונה, שהותרתי, כי היא פיקנטית. את השאר קיצצתי.)
השפט כל הארץ לא יעשה משפט?
סיני ידיד ואביעזרי פרנקל
הספר מסביליה מגלח את כל הגברים בעיר שאינם מגלחים את עצמם, ואלה בלבד. האם הספר מסביליה מגלח את עצמו? אם כן, אזי הוא אינו מגלח את עצמו, כי הרי הוא מגלח רק את כל הגברים שאינם מגלחים את עצמם. ואם אינו מגלח את עצמו, הרי הוא חייב לגלח את עצמו, כי הוא מגלח את כל אלה שאינם מגלחים את עצמם. הנ"ל דוגמה פופולרית של סתירה בתורת הקבוצות של המתימטיקאי והלוגיקאי ברטראנד ראסל. סתירה זו גרמה מהפכה רבתי ביסודות המתימטיקה בתחילת המאה ה-20 למניינם. ראסל ואחרים ניסו ליישב את הסתירה בשתי דרכים עיקריות. שתיהן מבוססות על שיטת צמצום בגדלי קבוצות או בסוגיהן, לפי דירוג מסויים בסוגיהן. אך הדיון בסתירות שונות בתורת הקבוצות מתמשך ולא תם.
הכל ביד המקרה? או כפי שאמר קהלת (ח יד), "…יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים* אמרתי שגם זה הבל". בעל תורה תמימה בקהלת ט ב כותב שהגורל השווה "באנשים שונים מהנהגות ודעות שונות, זה הוא גופא מעיקרי ההשגחה, כדי שתישאר הבחירה ביד האדם, משום דאם היה נקרה לעולם מקרה טוב לצדיק ומקרה רע לרשע, אז בטלה הבחירה וכולם היו מוכרחים להלך בדרך טובים מפני תקוות קבלת הטובה ויראת העונש…".
המאמר של ר' עקיבא "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג משנה טו* עיין גם פירוש המשניות של הרמב"ם שם) צופן בחובו סתירה שרבים דנו בה, כגון האור שמח על הרמב"ם, בהל' תשובה ד ד: אם הבחירה בידי אדם, הוא יכול, במיוחד, לבחור בדרך הפוכה מזו שיודע הבורא שהאדם ילך בה, כלומר, הבורא אינו יודע האמת, וזוהי כפירה גדולה אף מכפירה באמונה ב"הכל צפוי"* לכן חייב האדם לבחור בדרך שיודע בה הבורא שהאדם ילך בה, ואם כן בטלה הבחירה החפשית. לאחר דיון ארוך הוא מסיק, "סוף דבר אין לך תירוץ על השאלה העמוקה, וכבר משלו משלים, כמו שניים מתכסים בשמלה אחת אשר אינה מחזקת לכסות רק אחד, כאשר ימשוך ויתכסה זה יתגלה זה, ככה קצר מצע השכל לקבץ בידיעתו הידיעה ("הכל צפוי") עם הבחירה, וכאשר יחזיק האחת תתנגד השנית…".
על כל פנים רואים אנו שקיים חוק שימור הבחירה החפשית, הגם שייתכן וקצרה דעתנו להבין כיצד חוק זה מתיישב עם "הכל צפוי". בעל האור שמח, הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, גם מדגים במשך חכמה כיצד מתקיים ומיושם חוק זה הלכה למעשה במקומות רבים (כגון בבראשית א כו-לא ד"ה "כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה"* שם ז א* שם כא יז ד"ה "באשר הוא שם"* הקדמתו לספר שמות) על אף התקפות על החוק (כגון הסתירה שהבאנו לעיל). בין השאר הוא כותב, בבראשית א כו ד"ה "נעשה אדם בצלמנו", שהבורא מצמצם כוחו כדי לתת מקום לבריות לבחור בחירה חפשית. זהו נסיון ליישב את הסתירה הנ"ל באמצעות צמצום, אך הדיון בסתירות מתמשך ולא תם.
לגבי עצם הבחירה:
קניין התורה, כמטרה ראשונית וחשובה, איננו תמיד מובן מאליו.
חשוב לציין, עם זאת, שיש אנשים שאינם מתאימים ללימוד כדרך-חיים, אלא לקביעת עיתים לתורה, וזה חלק מן ההחלטה: אינני מסוגל/ רוצה/ ללמוד ע"מ להיות בן-תורה של ממש, אבל זה מחייב אותי כבר מהיום למצוא מה אני יכול ללמוד? לבד? בשיעור? באילו מסגרות? באיזה תחום תורני? כי אם לא אקח על זה אחריות היום, זה לא יבוא מעצמו!
לגבי מי שמסוגל, המקום ללמוד תורה הוא ישיבה,(פחות חשוב איזו ישיבה, על זה נאמר שאדם לומד תורה היכן שליבו חפץ.) ולא מכינה. מכינה זה מקום מעולה להתכונן לצבא. זה לא מיועד ללמוד.
אם רצונך ללמוד מעט, תכנס לישיבה לחצי שנה, אבל שם- למד תורה.
לימוד תורה לעומת מצוות אחרות/ אראל
שני פסוקים בספר משלי מתארים את מעלות החכמה והתבונה בביטויים דומים:
משלי ג13-15 : " אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה* וְאָדָם, יָפִיק תְּבוּנָה. כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר-כָּסֶף* וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ . יְקָרָה הִיא מפניים (מִפְּנִינִים)* וְכָל- חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ-בָהּ "
משלי ח10-11 : " קְחוּ- מוּסָרִי וְאַל-כָּסֶף* וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר. כִּי- טוֹבָה חָכְמָה מִפְּנִינִים* וְכָל- חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ-בָהּ "
בפרק ג נאמר שהחכמה טובה יותר מ" כל חפציך ", ובפרק ח נאמר שהחכמה טובה יותר מ" כל חפצים ". ויש הבדל:
* " חפציך " הם רצונותיו האישיים של האדם, כגון כסף, הצלחה חומרית, כבוד וכו'* הפסוק בפרק ג אומר לאדם, שלימוד החכמה והתבונה טוב ומועיל יותר מהעיסוק בהגשמת רצונותיו האישיים.
* " חפצים " הוא מושג כללי יותר - הם כוללים גם את רצונותיו האישיים של האדם וגם "רצונות" רוחניים יותר כמו קיום מצוות ה', שנאמר עליהם (ירמיהו ט 23): " כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ* כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי , נְאֻם-ה' "* הפסוק בפרק ח ואמר לאדם, שהמוסר והדעת טובים ונבחרים יותר מכל החפצים - אפילו מקיום המצוות!
איך אפשר להסביר את ההבדל בין הפסוקים? ומה באמת חשוב יותר - לימוד חכמה או קיום מצוות מעשיות?
שני מקורות בדברי חז"ל מתייחסים לנושא זה: 1. ע"פ תלמוד בבלי, מועד קטן ט : " כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה - הא חפצי שמים ישוו בה, וכתיב כל חפצים לא ישוו בה - דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה! - כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים ", כלומר - מצווה שרק את/ה יכול לבצע חשובה לפחות כמו לימוד תורה, אך לימוד תורה חשוב יותר ממצווה שגם אחרים יכולים לבצע.
* אך חז"ל לא הסבירו איך הגיעו למסקנה שפרק ג מדבר דווקא על "מצווה שאי-אפשר לעשותה ע"י אחרים" ופרק ח מדבר דווקא על "מצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים".
2. ע"פ תלמוד ירושלמי, פיאה ד. " רבי ברכיה ורבי חייא דכפר דחומין: חד אמר אפילו כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד של תורה, וחד אמר אפילו כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה. רבי תנחומא ורבי יוסי בן זימרא, חד אמר כהדא וחד אמר כהדא. רבי אבא אבוי דרבי אבא בר מרי בשם ר' אחא: כתוב אחד אומר וכל חפצים לא ישוו בה וכתוב אחד אומר וכל חפציך לא ישוו בה - חפצים אלו אבנים טובות ומרגליות, חפציך אלו דברי תורה, דכתיב כי באלה חפצתי נאם ה' ".
* אך חז"ל במקור זה כלל לא הסבירו מדוע יש הבדל בין הפרקים, ולא הכריעו בשאלה מה חשוב יותר.
* ועוד: הפירוש למילים "חפציך" ו"חפצים" מנוגד לפירוש המופיע בתלמוד הבבלי, ונראה גם מנוגד למשמעות המילולית שלהן (וייתכן שיש טעות בגרסה וצריך להיות הפוך - חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות, חפצים אלו דברי תורה ).
לענ"ד, כדי להסביר את ההבדל בין הפסוקים, יש לבדוק למי פונה כל פרק.
* פרק ג פונה אל כל האנשים הצעירים והפשוטים, שתפקידם ללמוד* כך ניתן להסיק מהפניה "בני", שמופיעה בו 3 פעמים - בפסוק 1: " בְּנִי , תּוֹרָתִי אַל-תִּשְׁכָּח* וּמִצְו‍*ֹתַי, יִצֹּר לִבֶּךָ. ", בפסוק 11: " מוּסַר ה', בְּנִי , אַל-תִּמְאָס* וְאַל-תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ "* ובפסוק 21: " בְּנִי , אַל-יָלֻזוּ מֵעֵינֶיךָ* נְצֹר תֻּשִׁיָּה וּמְזִמָּה. ".
* פרק ח פונה אל האישים החשובים, המנהיגים, שתפקידם ללמד* כך ניתן להסיק מרשימת "בעלי התפקידים" בפרק (ח15-16): " בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ* וְרֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק. בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ* וּנְדִיבִים , כָּל- שֹׁפְטֵי צֶדֶק "* ואולי גם מפתיחת הפרק (ח1-4): " הֲלֹא-חָכְמָה תִקְרָא* וּתְבוּנָה, תִּתֵּן קוֹלָהּ. בְּרֹאשׁ- מְרֹמִים עֲלֵי-דָרֶךְ* בֵּית נְתִיבוֹת נִצָּבָה. לְיַד- שְׁעָרִים לְפִי-קָרֶת* מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה. אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא* וְקוֹלִי, אֶל-בְּנֵי אָדָם. " - החכמה עומדת במקום גבוה (סמל לשלטון והנהגה), ליד השער (מקום המשפט), וקוראת אל האישים = האנשים החשובים. תפקידם של אותם אנשים הוא ללמד, כפי שכתוב בפסוק הבא (ח5) " הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה... " - עזרו לפתיים להבין את סודות העורמה (ע' גם במאמרים החכמה קוראת, חובת הנכבדים ללמד את הפתיים והכסילים)
זה מסביר הבדל נוסף בין הפסוקים שהבאנו למעלה: בפרק ג נאמר " כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר-כָּסֶף* וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ ", כלומר - הדגש הוא על התועלת הכלכלית שאפשר להפיק מהחכמה (מסחר ותבואה)* ובפרק ח נאמר: " קְחוּ מוּסָרִי וְאַל-כָּסֶף* וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר ", כלומר - הדגש הוא על התועלת הרוחנית שאפשר להפיק מהחכמה (מוסר ודעת).
לפי זה, ייתכן שהפסוק מפרק ג מתייחס לחכמה שהאדם לומד לעצמו, והפסוק מפרק ח מתייחס לחכמה שהאדם מלמד אחרים:
* הפסוק בפרק ג אומר לאדם, שעדיף שיִלְמַד חכמה מאשר שיעסוק בהגשמת חפציו האישיים*
* והפסוק בפרק ח אומר לאדם, שעדיף שיְלַמֵּד חכמה מאשר שיעסוק בהגשמת חפצים כלשהם, אפילו מצוות אחרות* האישים , שיכולים ללמד תורה, חייבים לעשות כך, כי אין אף אחד אחר שיעשה זאת במקומם* וזה חשוב אפילו יותר מאשר קיום מצוות באופן פרטי (פירוש זה דומה לפירוש התלמוד הבבלי, רק שההתאמה לפסוקים היא הפוכה) . ע"ע מצוות הפרט לעומת מצוות הכלל.
למסקנה דומה הגיעו חכמי התלמוד במקום אחר - תלמוד בבלי, מגילה ג* שם נקבע סדר עדיפויות בין מצוות שונות, ובין השאר הגיעו למסקנה שהוראת תורה לרבים קודמת לעבודת הקרבנות, וזו קודמת ללימוד תורה פרטי* ובכתיב מתימטי:
* הוראת תורה לרבים > עבודת הקרבנות > לימוד תורה פרטי .
בתלמוד בבלי, בבא קמא יז., הגיעו למסקנה כללית יותר, שהיא למעשה זהה למסקנה שהגענו אליה כאן [מצוטט בדילוגים, עם פירוש רש"י בסוגריים]:
* 'קיים' אמרינן, 'לימד' לא אמרינן ( 'לימד' עדיף מ'קיים' ).
* והאמר מר 'גדול למוד תורה שהלמוד מביא לידי מעשה' ( אלמא מעשה עדיף )?
* לא קשיא: הא למיגמר ( לעצמו - מעשה עדיף ), ( אבל ) הא - לאגמורי ( לאגמורי לאחריני - עדיף ממעשה ).
בכתיב מתימטי:
* הוראת תורה לאחרים > קיום מצוות > לימוד תורה לעצמו.
כל הדיון כאן הוא, כמובן, רק על מצוות שהן רשות, שאדם מקיים מתוך רצון וחפץ לב, כגון הקמת מפעל-חסד חדש, הצטרפות להפגנה על נושא חשוב, וכו'* אבל מצוות שהן חובה המוטלת על האדם, כמו לעשות מעקה לגגו או לכתוב על מזוזות ביתו, הן כמובן חשובות לפחות כמו הוראה, וגם מי שמלמד אחרים צריך לקיים את חובתו ואז לחזור ללמד. ייתכן, שמצוות שאחרים לא יכולים לקיים ("שאי-אפשר לעשותן על-ידי אחרים") הן כמו חובה, ולפי זה, סדר העדיפויות המלא הוא:
מצוות שאחרים לא יכולים לקיים >= הוראת תורה לאחרים > מצוות שאחרים יכולים לקיים >= לימוד תורה לעצמו
(אני לא בהכרח מסכים הלכתית עם המסקנות, אבל דרך הלימוד חשובה כאן! ז.מ.)
אני מצרף לך בנידון 2 מאמרים מצויינים של הרבנים ליכטנשטיין ועמיטל, תחלץ מהם פסקאות, ותוכל להשתמש בהן בדיון.
תלמוד תורה היום
מאת הרב יהודה עמיטל
[דברים בפתיחת זמן אלול תשנ"ו בישיבת הר עציון. כתב וערך: אביעד הכהן. ]
תלמוד תורה הינו מרכז החיים בישיבה. ועם זאת, מעורר הוא לא מעט לבטים בקרב התלמידים. אכן, "לא כרת הקב"ה ברית אלא על תורה שבעל פה", אך יש לא מעט השואלים באופן גלוי (ולצדם, כאלה השומרים את הדברים צפונים בלבם ונמנעים מלשאול, או מדחיקים אותם): "והלא יש כל כך הרבה בעיות גדולות בעולם, בתחום האמונה, המוסר, סבלם של בני האדם, גורלו של עם ישראל, וכי יכולים אנו להסתפק, ובמשך יום שלם, בשאלה האם "הפה שאסר" הוא מדין 'מיגו' או שזה דין מיוחד?".
יש המחפשים תשובה לשאלות מטרידות מעין אלה. הם מעיינים בספרים, שמים אזנם כאפרכסת לשמוע שיחות של משגיחים וראשי ישיבה, ומבקשים תשובה. לעתים, ברגעים של כנות אדם מגיע לידי מסקנה שהסוגיות הנלמדות בישיבה "אינן מדברות אליו" עוד, "עוברות מעל ראשו". מצב זה יוצר תסכולים, בעיות מצפוניות.
ברצוני לומר מספר דברים בעניין זה. ישנה אמרה מפורסמת של הבעל-שם-טוב: "פתחו לי שערי צדק, אבא בם אודה י-ה, זה השער לה' צדיקים יבואו בו". לצדיקים יש תחושה שהם ניצבים בפני שערים נעולים ומתחננים: "פתחו לי שערי צדק", אך תשובתם: "זה השער לה' צדיקים יבואו בו", השער לה' הוא שתחשוב שאתה עומד בחוץ, בפני "שערי י-ה". הלבטים הם טבעיים. מי שאין לו לבטים כאלה, שאלות כאלו, ולא הדחיק אותן, סימן שהוא חי בסיסמאות. או שהוא תוצר של חינוך שקיבל ובו אין שאלות ואין מחשבה. כפי שאמר לי פעם חסיד חב"ד, משלוחי הרבי, כששאלתי אותו שאלה כלשהיא: "מה אתה שואל? וכי לקליע הנורה מן הרובה יש מחשבה עצמית? כך אני, נשלחתי למשימה פלונית. יש כבר מי שחושב בשבילי".
אכן, לזה שיודע ורוצה לשאול, רק השאלות יוכלו להביאו לדרך הנכונה. עליו לנסות להבין ולהתקרב לתורה דווקא על ידי אותם לבטים. לו הייתי אני ר' לוי-יצחק מברדיטשב, הייתי אומר: "ריבונו של עולם! ר' עקיבא איגר והגר"א אהבו את התורה עד כלות הנשמה, וכי חכמה היא זו? הנה, יש כאן ציבור של עשרות צעירים, בשנות העשרים לחייהם, שאין להם כל תשובה מהו הייחוד שב "שור שנגח את הפרה", ואף-על-פי-כן הם לומדים ומשקיעים ראשם בלימוד סוגיות אלה".
אחד היה ר' זרחיה בעל ה"מאור" שכתב את ספרו על הרי"ף בגיל צעיר לימים, בהיותו בן 19* אחד היה ר' שלמה הכהן מוילנא שפתח את ספרו שו"ת "ראשית ביכורים" בקונטרס של השגות שכתב לגדול הדור בעל "משכנות יעקב" ובו הוא מבקש ממנו סליחה על השגותיו שנכתבו בהיותו בן 18 שנה. אלה - יחידים בדורם היו. ואנן מה נענה אבתרייהו? האמנם יכולים אנו לתת תשובות לשאלות הרות הגורל באמצעות המיטען שקיבלנו במשך עשרים שנה?
אוסיף ואומר: ר' חיים ויטאל כותב שפעם אחת שאל את מורו ז"ל, האר"י הקדוש, "איך היה אומר לי שנפשי כל כך מעולה, הרי הקטן שבדורות הראשונים היה צדיק וחסיד שאינני מגיע לעקבו? ואמר לי: דע, כי אין גדולת הנפש תלויה כפי מעשה האדם רק לפי הזמן והדור ההוא, כי מעשה קטן מאד בדור כזה שקול כמה מצוות גדולות שבדורות אחרים. בדורות אלה הקליפה גוברת עד מאד מאד לאין קץ, מה שאין כן בדורות הראשונים".
לפי הזמן והדור ההוא. האר"י הקדוש הדגיש ש"הכל נמדד לפי הזמן". אכן, אם יש בדורנו צעירים שעמלים ומשקיעים כל כוחם בלימוד התורה מבלי שיהיו בידם כל התשובות, הלא דבר גדול הוא!
ר' נחמן מברסלב לימדנו אמת גדולה. הירושלמי בריש תענית (פ"א, ה"א, סד, ע"א) אומר:
אמר רבי יהושע בן לוי: אם יאמר לך אדם 'איכן הוא אלוהיך?', אמור לו: 'בכרך הגדול שברומי'.
"בכרך הגדול שברומי", לא פחות ולא יותר. הסביר רבי נחמן מברסלב: לעתים מגיע אדם להידרדרות רוחנית כה גדולה, עד שלא נותר לו אלא לשאול 'איה אלוהיך'? אין הוא מוצא עוד את הקב"ה. מורים לו חז"ל: וכי חושב אתה למצוא אותו במקום אחר? לא, אלא במקום שבו אתה מצוי - שם תשיג אותו. באותה דרגה תחתונה של "כרך גדול שברומי", שם תמצא את הקב"ה, ומשם תתחיל.
וכי יכולים אנו ל"דלג" על פני כמה דורות? אדם צריך להיות כן עם עצמו. יקר קורטוב של כנות ושל אמת מכל דבר אחר. לא רק בעיני הקב"ה יקרה היא כנות זו, היא גם מועילה יותר. אסור לטייח. קיימות כיום שאלות גדולות, ועלינו להתפלל כי נזכה לקבל במשך חיינו תשובה מלאה עליהן. העיקר הוא, כדברי ר' נחמן, להתחיל מן המקום בו אתה נמצא.
אומר כמה מלים על ערכו של לימוד תורה מצד מעלת התורה. "ויקחו לי תרומה", אומר המדרש (שמות רבה, פרשה לג):
ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו? אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה. שנאמר: "ויקחו לי תרומה", יקחו אותי. משל למלך שהיתה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול אשתו. אמר לו: בתי שנתתי לך - יחידית היא. לפרוש הימנה איני יכול. לומר לך 'אל תטלה' איני יכול לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך - קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקב"ה לישראל: נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה איני יכול. לומר לכם 'אל תטלוה' איני יכול. אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם".
אכן, המדרש (תנחומא בראשית נח, ג) אומר שתורה שעל פה היא בבחינת "חושך". על פי התורה שבעל פה כרתי ברית, שקשה ללמוד ויש בה צער גדול שמשולה היא לחושך. ואומר התנחומא: במעמד סיני היה צריך הקב"ה לכפות עליהם הר כגיגית (למרות שאמרו 'נעשה ונשמע') כנגד אותם דקדוקי הלכות של תורה שבעל פה.
מדי פעם היו נסיונות לענות על השאלות שהועלו לעיל באמצעים שונים. מוסר, לימוד אמונה, "פנימיות התורה", מיסטיקה, חסידות. אך זה לא היה יעיל.
כפי שאומר ר' חיים מוולוז'ין ב"נפש החיים", בעקבות חז"ל, שיראת שמים היא דבר יפה, ודומה היא לעירוב קב חומטון בכור של תבואה. "קב חומטון" מחזיק את התבואה שלא תירקב. והוסיף על כך ר' חיים: כל זה אמור דווקא ב"קב" של חומטון, אבל אם עשית כל תבואתך חומטון - כל היום לעסוק ביראת שמים - לא יימצא בידך כלום.
יראת שמים מסייעת לעיסוק בתלמוד תורה, אך אינה מהווה תחליף לו. גם מבחינה היסטורית, בתחום ה"מיקרו" וברמת ה"מאקרו", הוכח כי בלי עיסוק אינטנסיבי בתורה לא נותר דבר. חברה שלא היה בה לימוד תורה, עיסוק בהוויות דאביי ורבא, לא החזיקה מעמד.
אומר לכם בכל הכנות. הרב ליכטנשטיין כתב מאמר נפלא הנקרא "וזאת תורת ההסדר". אני כשלעצמי, יכול לומר כי משחשבתי על רעיון זה, לפני שנות דור, כשהרעיון טרם קרם עור וגידים, לא חשבתי על דבר מכל הדברים שנזכרו במאמרו של הרב ליכנטשטיין. רק קו מנחה אחד הדריך אותי בהגשמת הרעיון: אם לציבור הציוני דתי, החי בעולם המודרני, לא תהיה אליטה של תלמידי חכמים, הוא יתנוון מבחינה דתית. בלי הוויות דאביי ורבא, בלי גמרא, אין יהדות. ניתן להיות קונסרבטיבי, אפשר אפילו להיות רפורמי, אך ללא תורה - לא נותר דבר. צאו וראו את כל הנסיונות שנעשו בתחום זה עד ימינו, לכו ובדקו בכל בתי המדרשות, ותגלו שרק למקום בו למדו ולומדים גמרא - יש זכות קיום ויכולת עמידה. היכנסו לכל בית כנסת ותראו: שיעור בגמרא מחזיק מעמד עשרים ושלושים שנה, ואילו שיעורים אחרים - שנה או שנתיים, ותו לא.
לכן, אדם הלומד תורה "לוקח" עמו את הקב"ה, יוצר אתו קשר. מדוע? איני יודע. אך זו המציאות. אכן, אני מודע לכך שיש המבקשים תשובה ממשית. בשבילם אקרא קטע קטן מתוך ספר "התניא" (לקוטי אמרים, פרק ה'):
כל שכל, כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל, הרי השכל תופש את המושכל ומקיפו בשכלו, והמושכל נתפש ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשכילו והשיגו... דרך משל: כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה, על בוריה, הרי שכלו תופש ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. והנה הלכה זו חכמתו ורצונו של הקב"ה, שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל, ושמעון כך וכך, וכך יהיה הפסק ביניהם כך וכך. ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבוא למשפט על טענות ותביעות אלו, מכל מקום מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקב"ה, שאם יטען זה כך וזה כך - יהיה הפסק כך, הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה של כהלכה הערוכה במשנה - או גמרא או פוסקים הרי זה משיג ותופש ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה.
דברים מעין אלה מצויים גם בשער הרביעי של "נפש החיים" לר' חיים מוולוז'ין. אכן, למי שרוצה תשובה המעוגנת במקורות - הרי היא לפניו. אני לכשעצמי - די לי במדרש. אינני זקוק להסביר את הקשר והזיקה הנוצרת מתוך הלימוד. אך בשבילי זה אומר הרבה.
[****]
קיימים שני איברים מרכזיים אצל האדם: המוח והלב. על המשנה במסכת אבות "יהי רצון מלפניך שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך", אומר המהר"ל שיש כאן ביטוי למוח וללב. עבודת ה' היא ה"לב", ואילו תורה היא ה"מוח".
אדם אינו יכול לחיות רק עם לב. כיצד עובדים את הקב"ה במוח? באמצעות לימוד תורה. המוח הוא האבר החשוב ביותר אצל האדם, האינטלקט. וכי נוכל להסתפק בעבודת ה' רק בידיים, באיברים - ניקח שופר ביד ונתקע בו בפה, ניטול ד' מינים, נאכל מצות - ורק המוח יוותר לבדו, כשאינו משמש לעבודתו יתברך?
מי שאינו עוסק בתלמוד תורה חסר דבר בסיסי בעבודת ה'. וכי נשאיר את האינטלקט ואת המוח לצורך הקריירה, לקבל תואר אקדמי, לעשות "ביזנס", ואת עבודת ה' נותיר רק לשאר האיברים?
אכן, תלמוד תורה הוא תנאי לעבודת ה'. אך יש דבר נוסף. הננו זקוקים לקצת "רוחניות", למימד רוחני. יש אנשי ביצוע מעולים, "ביצועיסטים", אך הם בבחינת "פרושים" האומרים "מה חובתי - ואעשנה!", הכל מתבצע במאה אחוז אלא שחסרים הם את המימד הרוחני. דווקא התורה היא שמעניקה את המימד הרוחני לאדם. במיוחד בעולם כשלנו שהינו חומרני, פרגמטי, ביצועיסטי, "הכל תכל'ס". אכן, זקוקים אנו למשהו "רוחני" המעמיד אדם על הקרקע.
דיברתי פעם על שני אנשי אקדמיה העוסקים במחשבת ישראל. האחד, "ראשו מגיע השמימה", ואילו השני - "סלם מוצב ארצה". היכן טמון ההבדל? ההבדל טמון בכך שהשני הינו גם תלמיד חכם העוסק בהוויות דאביי ורבא. התורה אינה משמשת רק להגברת הרוחניות באדם אלא מעצבת את אישיותו בצורה ממשית, שיהו רגליו "עומדות על הקרקע".
ללימוד התורה יש חשיבות מרובה דווקא בימינו. כל מקצוע דורש השכלה. חקלאי בימינו אינו יכול להסתפק בידיעותיו של החקלאי מהדור שעבר. עליו לרכוש השכלה. בביקור שעשיתי בחווה חקלאית לפני כמה חודשים למדתי כמה צריך ללמוד כדי לדעת כיצד לגדל עגבניות בימינו. לא מדובר רק במיומנות. אפילו שרברב זקוק להשכלה מקצועית.
עבודת ה' בימינו לא תחזיק מעמד אם נושאיה לא יהיו בעלי השכלה תורנית. לכן גם נשים צריכות ללמוד היום. אי אפשר להחזיק מעמד ללא השכלה. לא כן בדורות קודמים. היה לי סבא תלמיד חכם, שכל ימיו עסק בתורה, אך היה לי גם סבא אחר שהיה יהודי פשוט ואמר "תהילים". אפילו לימוד משניות היה קשה עליו. הוא לא היה אדם משכיל, וכל ימיו עסק בעמל כפים. אך היום? וכי ניתן להיות יהודי ירא שמיים, ללא השכלה תורנית? היום, אפילו כדי להיות יהודי פשוט האדם צריך להיות תלמיד חכם!
קיים גורם נוסף. אנו עדים להתקדמות העצומה בכל שטחי המדע. הטכנולוגיה, האלקטרוניקה, וכיוצא בזה. כל אלה יוצרים עודף זמן. אנשי מחשבה בעולם כולו מוגיעים את מוחם בשאלה "מה לעשות עם כל הפנאי הזה?". עבודה שעשו פעם עשרות ומאות פועלים נעשית היום בידי מכונה בתוך דקות ספורות. ר' צדוק אומר - כדברי הגמרא בסנהדרין - שחטאם של דור המבול נגרם כתוצאה מתרבות השפע, עודף של זמן ופנאי. הם לא ידעו מה לעשות עם זמנם הפנוי. כפי שמתואר במדרש, "אחת לארבעים שנה היו זורעים". התקדמות טכנולוגית.
מה יהיה בעוד עשר שנים? גם תרבות הפנאי לא יהיה בה די כדי למלא את הזמן הפנוי. מה לעשות עם הזמן? והלא הוא מקור כל חטא? לכן, בימינו לימוד התורה הוא הכרחי לקיום האנושי, כדי שלאדם יהיה במה לעסוק.
ר' חיים מוולוז'ין אומר (בשער הרביעי מ"נפש החיים") שעל אדם ליטול מדי פעם פסק זמן, להתבונן ביראת שמים, ול"שוות ה' לנגדו תמיד". איני יודע אם אנו מצויים בדרגה כזו עד כדי השגת משמעותו של "שוויתי". אבל לא פעם קיימת הצדקה ליטול פסק זמן ולחשוב על גדולתה של תורה, על מסריה הגדולים, על המהפכה העצומה שהביאה עמה לעולם. או אז נדע כי אותו פרט קטן של "שור שנגח את הפרה" או "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" הם חלקים ממערכת ענקית. איש מדע העוסק בפרטים הקנים, באטום הבודד, בגן שהצליח לבודד, מבין מתוכם את החכמה הטמונה בעולם כולו. אין הוא יודע הרבה על הנעשה בתחומים אחרים, אך מתוך הכרתו בחכמה הטמונה בפרט שלפניו, לומד הוא להכיר ולהבין שפרט בודד זה הוא חלק מעולם גדול.
הוא הדין בתלמוד תורה. הבנת הפרט הקטן אינה מתמצית בו ובתוכנו. פרט זה הוא חלק מדרך חיים, מתורה שיש בה מוסר וחוכמה, עדינות ויושר. גדלותה של תורה היא בהיותה מורכבת מכל אותם פרטים קטנים של "שור שנגח", של "הפה שאסר" ושל "מיגו".
אכן, נחוצה לנו מידת ההתקשרות אל התורה. הגמרא אומרת: " 'נאף אשה חסר לב' - זה הלומד תורה לפרקים". מה פירוש? יש אדם הנקשר אל אשה באהבה ובחיבה, עד שלבותיהם נקשרים זה בזה. ויש אדם המוצא אשה מזדמנת לשעה, זהו אותו "נאף אשה חסר לב". רק ההנאה הרגעית מעניינת אותו.
חז"ל אינם מתביישים לדמות את הלומד תורה לאותו נואף חסר לב. יש אדם הלומד לשם הרגע, "אכן, יש קסם בלימוד, זהו שעשוע אינטלקטואלי נחמד". אדם כזה הוא בבחינת "נאף אשה חסר לב". עלינו לדעת: יכול אדם ללמוד כל היום כולו ובכל זאת ייחשב "נאף אשה חסר לב". מנגד, יכול אדם לעמול לפרנסתו כל היום, קשה יום, אך השעה האחת בלילה שבה מתקשר הוא לתורה - הופכת אותו ל"איש תם ישב אהלים".
התורה דורשת את מידת האמת. הרבי מקוצק אמר שבשביל "חתיכת אמת" מוכן הוא ללכת עד סוף העולם. "אמת" פירושה "כנות", לא זיוף ולא צביעות. אל לנו, כמו שאנחנו, להרים ידיים. לכל הספקות, הפקפוקים והשאלות מתלווה עוצמה אדירה. עלינו להתקשר לתורה, עם כל הלב. אם אך נדע כיצד לנצל את הזמן העומד לרשותנו, נזכה לראות בתסיסתו של בית המדרש. אותו "קב חומטון" של תורה, הוא-הוא הבסיס לכל. ומובטחים אנו, שבא יבואו עמו ברינה, גם יראת שמים, גם אמונה.
הרעב לדבר ה' שיחה לפרשת תולדות
אחת מחובותיו של האדם בכלל, ושל האדם היהודי בפרט, היא חובת הבדיקה והבחינה העצמית. כל אחד מאיתנו נדרש לבחון את דרכו מדי פעם, לאתר פגמים, בעיות ותופעות הדורשות תיקון, ולהתמודד עימם. הלכה למעשה, בחינה זו מורכבת משני רבדים, שיש להתייחס לכל אחד מהם בנפרד: ראשית, יש לאתר את התופעות הבעייתיות* אך במקביל - ולא פחות חשוב - יש לבחון מהם השורשים שגרמו לאותן בעיות. אדם המבקש לעשות את מלאכתו נאמנה אינו יכול להסתפק באיתור הפירות הרקובים שבגינתו, ועליו לעמול ולנכש גם את השורשים שמהם נבעו וינקו אותם פירות באושים.
כך, לדוגמא, אדם המגלה כי תפילתו רדודה - עליו לנסות ולבחון מדוע היא כזו. הרדידות כשלעצמה מהווה פגם בקיום מצות התפילה ובעבודת ה' בכלל* אולם ייתכן שבחינת התופעה לעומקה תגלה פגם יסודי ושורשי הרבה יותר, שרדידות זו היא רק קצה הקרחון שלו. כך גם ביחס לאדם המגלה ששולחן השבת שלו אינו נראה כפי שהוא רוצה שייראה: עליו לבחון האם זוהי בעיה נקודתית, או שמא היא משקפת יובש אישיותי כללי או ליקוי בהבנת ערכה של השבת. ברוב המקרים, ההתמודדות עם שורשי התופעות היא קשה יותר ומצריכה מאמץ גדול בהרבה, ובמקביל גם הממצאים שהיא מניבה חמורים יותר מאלו העולים כתוצאה מהתמודדות שטחית עם הבעיות החיצוניות בלבד.
הניתוח שהצגנו הוא נכון ביחס לכל בעיה או פגם שהאדם מגלה באישיותו, אך נכון בראש ובראשונה ביחס ללימוד התורה. אחד מהמאפיינים הבולטים של לימוד התורה הוא הצורך בהתמסרות מוחלטת: לימוד התורה דורש עמל, יגיעה ודבקות, ואדם המוצא שיש לו בעיה בלימודו נדרש לבחון האם בעיה זו אינה מעידה על תופעה רחבה יותר, הטעונה טיפול כשלעצמה. אדם שאינו משקיע, כפי יכולתו, את מרצו וזמנו בלימוד אינטנסיבי כמתבקש - פרט לליקוי בעצם קיום מצות תלמוד התורה, עליו לבחון מהו המצע הרעיוני שעליו גדל הליקוי. דברים אלו אמורים במיוחד ביחס ללימוד התורה, כיוון שחז"ל ראו במצווה זו מצווה חשובה ביותר. התורה אינה מעניקה ללומד אותה רק ידע, אלא אף מעצבת את אישיותו של הלומד והופכת אותו ל"בן תורה".
כאשר הלימוד הוא מקוטע ומגומגם ואינו רציף ונלהב, מתעכבת ואף נמנעת ההשפעה המיוחלת של הלימוד על אישיות הלומד. התופעה - אם היא קיימת - היא חמורה כשלעצמה, שהרי טבעה של התורה הוא להשתכח מאלו שעוזבים אותה* אולם יש לתת את הדעת גם על השורשים האפשריים ללימוד השטחי.
באופן עקרוני, השורשים הבאושים ללימוד התורה השטחי עשויים להימצא בשלושה תחומים עיקריים. ראשית, ייתכן שהאדם לומד בעצלתיים כיוון שכל אישיותו היא אישיות של עצלתיים. אדם מסוגו החסר את תחושת הלחימה וההסתערות בכל נושא שהוא עוסק בו, והליכותיו מתאפיינות באופן כללי באדישות ובשאננות. אם זהו המצב, הרי שאין מדובר בפגם ייחודי ללימוד התורה או לתחום האינטלקטואלי בלבד, אלא בפגם נפשי החודר ומקיף את כל אישיותו של האדם. כל אדם נוצר בצלם אלוקים, ולשם הגשמת הייעודים שלשמם נוצר ניתנו בידו כישורים יצירתיים. כדי לממש את צלם האלוקים שבו, האדם נדרש להפוך את אישיותו לדינמית, חיה ותוססת. מי שאינו עושה כן, בועט בצלם האלוקים שבו ומועל בשליחות שהפקיד בידו בורא העולם.
במקרים שבהם הלימוד השטחי אינו נובע מאישיות שטחית, ייתכן שהוא נובע מעצלנות. אדם כזה אינו מוכן להשקיע ולעמול, ומעדיף את הדרך הנראית קצרה, שאינה אלא ארוכה. גם בעיה זו אינה ייחודית ללימוד התורה, אלא מעידה על פגם המכרסם באישיותו המוסרית הכוללת של הלומד. העצלות היא פגם מוסרי ודתי, שכן אדם הנכנע לעצלות - כמו רעהו האדיש והשאנן - מבזבז את צלם האלוקים שבו, ובכך מועל באמונו של הקב"ה, שלא חנן אותו בכישורים כדי שיעלו חלודה.
פרט לשורשי הלימוד השטחי שהזכרנו עד כה, המעידים על פגם אישיותי כללי, ייתכן שהרפיון בלימוד התורה נובע משורשים ייחודיים לעיסוק זה. התפילה והברכות מלאים בהתייחסויות ללימוד התורה, המלמדות על מרכזיותו וחשיבותו של עיסוק זה בהווייתו של האדם המאמין. מדי יום ביומו אנו מעידים "כי הם חיינו ואורך ימינו" ומבטיחים "ובהם נהגה יומם ולילה", בברכת המזון אנו מודים לה' "על תורתך שלימדתנו ועל חקיך שהודעתנו", ושלוש פעמים ביום אנו מבקשים "חננו מאיתך חכמה, בינה ודעת" או "דעה בינה והשכל". אין ספק שכל אורח חייו של האדם המאמין סובב סביב הידיעה כי לימוד התורה הוא סם החיים. אולם, מתברר שלעיתים האדם מסוגל להפגין כלפי חוץ יחס מסויים, בעוד הרגשתו הפנימית הנפשית מעידה על יחס אחר לחלוטין. אותו אדם האומר "כי הם חיינו ואורך ימינו", ולעיתים אף שר "מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי" - אותו אדם חסר לעיתים את התחושה הקיומית ואת השכנוע הפנימי שללא התורה הוא אומלל. תחושת הקשר לתורה וללימודה נובעת מההבנה כי התורה היא דבר ה' והעיסוק בה הוא חיבור לקב"ה עצמו, ומהידיעה כי רק הדבקות ביוצר האדם מעניקה לחיים את משמעותם. כל חייו של האדם צריכים לסבוב סביב
הידיעה כי רק "אתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כלכם היום" (דברים ד', ד), וכי אדם שאינו דבק בקב"ה- משהו מחייו חסר.
החולשה בהפנמתה של הדבקות בתורה עשויה לנבוע משני שורשים: ראשית, ייתכן שהאדם אינו משוכנע בכך שהתורה היא דבר ה'. ברוב המקרים אין מדובר על ספקות שכליים באמונה, אלא על ליקוי בשכנוע הפנימי בכך שהעיסוק בתורה, על כל חדריה ומרכיביה, הוא אמנם דרך המלך של הקשר עם הקב"ה. במקרים שבהם מודעות זו אינה רפויה, והאמונה כי התורה היא דבר ה' מושרשת ומוטמעת בתודעתו של האדם, אזי הלימוד השטחי - במידה שהוא קיים - עשוי לנבוע מליקוי בזיקה לקב"ה. אדם כזה אינו רואה בהתחברות לקב"ה את כל מעייניו, ואינו מרגיש שהשהייה בבית ה' היא שיא כיסופיו. במקום לשקוע בלימוד התורה, הוא מעדיף לעסוק בתחומים אחרים, המאתגרים ומעניינים אותו יותר מהעיסוק בדבר ה'. אדם כזה רואה את עצמו כאדם דתי, אך אינו מרגיש שדבר ה' הוא אש בוערת בעצמותיו. אישיותו אינה סובבת סביב הזיקה לקב"ה ולעבודתו, וההתייחסות לדברו של בורא העולם אינה מקבלת את המקום המרכזי שלה היא ראויה בעולמו הפנימי והקיומי.
שני גורמים אלו - חוסר השכנוע הפנימי בהיות התורה דבר ה' והליקוי בזיקה לקב"ה - עשויים להוריד את המתח הלימודי ולרוקן מתוכנו את מעמדו של האדם כ"בן תורה". בן תורה אמיתי צריך להיות רעב ללימוד התורה. באחרית הימים מנבא עמוס "והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה' " (עמוס ח', יא). ישנם כיום בני ישיבות רבים החיים בשאננות, שבעי רצון מעצמם ומסביבתם, שאינם מרגישים את הרעב הקיומי שעליו מנבא עמוס. תלמידים אלו מסתפקים במה שהם יודעים, די להם במה שהשיגו, והם חסרים את הרעב הקיומי להמשך הלימוד ולהמשך ההתעלות הרוחנית. בן תורה צריך לרצות ללמוד את כל התורה כולה, ולשאוף לדעת את כולה על כל מכמניה* אל לו להסתפק במועט, לא איכותית ולא כמותית. זוהי נחלתם ומשימתם של עובדי ה': הרצון להשיג את כל התורה כולה. כמובן, אדם המרגיש רעב כבד - ובחורים צעירים עשויים להרגיש רעב כבד יותר ממבוגרים - אמור לתת לרעב זה ביטוי. אם "בתורת ה' חפצו", אזי המסקנה היא "ובתורתו יהגה יומם ולילה". להיות "בן ישיבה" פירושו להיות רעב, אך מאידך גם להיות שבע. בן התורה האידיאלי רעב לדבר ה', אך באותו זמן הוא גם שמח בחלקו, ומודה לקב"ה על כל רגע ורגע שזיכהו לשהות בבית המדרש. עלינו להעריך את העובדה שזכינו להימנות על קומץ אנשים המתמסרים בכל ישותם והווייתם לתורה. "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו", שאיפשר לנו הקב"ה להיות מיושבי בית המדרש!
אדם שניתנת לו האפשרות להגות בתורה והוא אינו מנצל אותה – כנראה שלא כל כך "בתורת ה' חפצו".
כמובן, צריך לאזן בין המחוייבויות השונות - המשפחתיות, החברתיות והאישיות – שהאדם מחוייב אליהן* אולם במידת היכולת, אם הרצון להגות בתורה אינו תופס את עיקר מרצו של האדם- הרי שהדבר מעיד על ליקוי בזיקתו לתורה. התורה מכוונת את הציווי להגות בתורה במיוחד אל המלך, הטרוד במשך רוב רובו של היום במחוייבויות התפקיד והממלכה. אם המלך מצווה "וקרא בו כל ימי חייו" (דברים י"ז, יט), על אחת כמה וכמה שאדם פשוט יחסית חייב לעסוק בתורה בכל רגע שהוא יכול. המדרש מספר כי דוד המלך הצהיר שבכל רגע ורגע מוליכות אותו רגליו לבית המדרש (ויקרא רבה ל"ה, א). סביר להניח שבפועל, עקב עיסוקיו הרבים, לא זכה דוד לעסוק בתורה שעות רבות ביום* אולם המדרש שם את הדגש על הרצון והשאיפה, ולא על הלימוד בפועל, ונטיית לבו של דוד המלך הוליכה אותו לבית המדרש. "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו" (תהילים כ"ז, ד).
מחוייבותינו ללימוד התורה אינה מתממשת באוסף של סדרים. פירושה של מחוייבות זו הוא הסתערות טוטאלית וחפץ מתמיד, המתבצע - בשל אילוצים שונים - לפרקים. עולם היהדות בנוי על שאיפות גדולות, אך גם על דרישות קטנוניות: חצי שעה פה ושם, שהייה בבית המדרש בשעות לא שגרתיות והקפדה על רציפות הלימוד. התורה מנסחת את מטרתו של האדם המאמין כשאיפה נשגבה: "והתקדשתם והייתם קדשים" (ויקרא י"א, מד), אך התורה שבעל פה פורטת ציווי זה לפרוטות, וקובעת "אלו מים ראשונים ואחרונים" (ברכות נג:).
עולמה של התורה בנוי על הסתכלות מקיפה, הנפרטת לשורה של ציוויים זעירים. דרך ציוויים אלו, ובדרך המפורטת שקבעה לנו התורה, ננסה להשביע את הרעב התמידי שבו עלינו להימצא - הרעב לדבר ה'.
* ********************************************************** *