שמתי לב שכשמשהו נמצא בטיפול במשך שנה, לאט לאט הוא נהייה מכור לזה ובעצם במקום לקבל כוחות אמיתיים, הוא מגלה שהוא נקשר למטפל שלו. זה נראה לי מאוד בעייתי. אפילו אם יש פגישות פרידה, זה נראה לי שכל עיניין הטיפול הפסיכולוגי הוא רק מעושה והמטפלים לא באמת מרגישים קשר רגשי אמיתי למטופל, ובאמת אולי זה נכון כי אחרת גם הם היו צריכים מטפל... אבל כל העניין הזה נראה לי מאוד מאוד מורכב ובעייתי. רציתי לשמוע דעה. תודה!
תשובה
שלום רב, לא ברור אם השאלה נשאלה מתוך נסיון וחוויה אישית, או מתוך סקרנות. להיות מכור זה שונה מקשיי פרידה, וסוגי הקשר הנוצרים בין מטפל ומטופל נידונים בהרחבה בספרות המקצועית. גם המטפלים שונים מבחינת אישיותם וסוג הקשר שלהם למטופלים, כך שקה לענות בהכללה לנושא. רצוי לפנות לספרות אם הנושא מעניין בקטע התיאורטי, או לשוחח עם פסיכולוג שיהיה מוכן להפתח. במידה ומדובר בחוויה אישית, כדאי לפתוח את הנושא עם המטפל.