השבוע אני עושה פעולת פרידה לחניכיי שבשבט שבות (סוף כיתה ט'). (זה מאוד דחוף כי כמו שאמרתי זה השבוע, עוד 3 ימים..)
הנושא הוא החזון שלנו בתור עם(בית במקדש וכו'..) והתפקיד שאישי שלי בתוך זה (דבקות מלאה בקב"ה תוך כדי הקרבת חיי האישיים)
אני מפחדת קצת שהעברת הנושא גדולה עלי, אבל זה פשוט כ"כ חשוב לי להעביר את זה כסיכום של כל הפעולות שהעברתי להם- שכל מה שעשיתי ושהם צריכים לעשות זה כדי להגיע למצב המיוחל של בית המקדש, עם ישראל חי חיים של תורה עם הנהגה של תורה וכו'..
לכן, אני ממש רוצה מקורות או רעיונות להעברת הנושא הגדול הזה.. דברים על מ שהמטרה שלנו צריכה להיות, למה בעצם זה לא ממש מזיז לנו שאין ביתמקדש, מה החשיבות של כל אחד, למה אני צריכה להלך אחר הקב"ה בכל דבר וכו'..
זה ממש שחוף כי הפעולה עוד 3 ימים ועדין לא הצלחתי לבנות אותה..
ממש תודה על העזרה! , נופר.
טלפון : 0528187144
סניף : טבריה שיכון ד
תשובה
החזון הלאומי
פעולת פרידה לשבטים בוגרים
לנופר שלום:
כל הכבוד על שבחרת לעסוק בנושא גדול ונכבד זה.
בראשית הדברים, עלי לתקן דבר מה שכתבת מתוך כוונה טובה:"דבקות מלאה בקב"ה תוך הקרבת חיי האישיים" היהדות אינה דוגלת, בדרך כלל בהקרבת החיים אלא בקידושם.איננו מקריבים חיים בעוה"ז, אלא נהנים ושמחים, בבחינת"מעין עוה"ב".
השאלה היא איך לשלב את עבודת ה' ברקמת החיים האמיתית, כך שחיי האדם יהפכו למסכת בעלת משמעות.
זכריה הנביא שואל שאלה רטורית: "מי בז ליום קטנות?"(זכריה ד,י) כלומר, מיהו זה שאינו מסוגל למצוא משמעות מרגשת בחיי היומיום על פרטיהם הקטנים?
באופן כללי מומלץ לעסוק בפרק ההוא, שמתמודד באופן מרתק עם שאלות דורנו.(כדי שהדברים יובנו, מומלץ להיעזר בפירוש "דעת מקרא").
באותו עניין, כדאי לערוך היכרות עם האשה הגדולה משונם, שהכינה לאלישע הנביא חדר קבוע ובו (מל"א ד',י)"מיטה שולחן כסא ומנורה".
לפי חז"ל,האשה השונמית הבינה בגדלותו של הנביא יותר מבעלה. ולמה? כי "האשה מכרת באורחים"(ברכות י',ב') אם תפתחי שם, תמצאי פירוט של תופעות פיזיות בעלות משקל רוחני, שזיהתה האשה תוך כזי טיפול וארוח טכני.כלומר:מה הסיבה לכך שהאשה ידעה על אלישע דברים גבוהים? דווקא המגע האנושי ה"קטן" איפשר זאת.
האשה חיה חיי אמונה מלאים. מבחינתה, כל אופציה להתקרב אל רבש"ע היא מסעירה ומרגשת, ועל כן היא מזהה אדם גדול, ומתלהבת מרעיון שמאפשר להתחבר אל איש גדול, גם אם הרעיון כרוך בפרטים טכניים קטנים.
התפקיד, אם כך, הוא דבקות שמרוממת ונוסכת אור של משמעות על החיים האישיים.
לגבי הצד הלאומי והרלוונטיות שלו, אני ממליץ להתחיל בחגי :"העם הזה אמרו לא עת בוא עת בית ה' להבנות...העת לכם אתם לשבת ספונים בבתיכם..." (חגי א',ב) הניגוד בין הדחף הפרטי לשבת ספוים בבית, נוח מפואר ופרטי,מול הצורך הלאומי והאמוני לבנות בית שהוא כללי מאד ומטרתו מופשטת.
אפשר להקביל לתקופת השפטים, בה יושב איש תחת גפנו (הפרטי) ותחת תאנתו (הפרטית) וכאשר דב ורה קוראת למלחמה, באים לעזרת ה' בגיבורים רק שבטי הצפון השכנים (ר' שופטים ד וגם ה).
אפ צריך להסביר את הההבזל בין תקופות יהושע והמלוכה , לבין ימי השופטים שבאמצע, ניתן לשים את הדגש בעיקר על תכונה זו.
יהושע הכניס לארץ עם מגובש, שהלך והתפורר בדורות שאחריו.
מי שגיבשו חזרה , הוא שמואל הנביא, שהקדיש (ולא הקריב!) את חייו לעניין:
ועלה האיש ההוא. נתעלה בביתו נתעלה בחחצרו נתעלה בעירו נתעלה בכל ישראל וכל עלויו לא היה אלא (ב) משל עצמו. להשתחות ולזבוח ר' אבא בר יוסף בש"ר יצחק התפלה גדולה מן הקרבנות דכתיב להשתחות ואחר כך לזבוח. ורבנין אמרי תפלה שקולה כנגד כל הקרבנות דכתיב להשתחות ולזבוח. אלקנה ואשתו בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל ובאים ולנים ברחובה של עיר והיתה המדינה מרגשת והיו שואלין אותן להיכן תלכו ואומרים לבית ה' שבשילה שמשם תצא תורה ומצות ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך יחד, מיד עיניהם משגרות דמעות אומרים להם נלך עמכם ואומרים להם הן עד לשנה הבאה חמשה בתים לשנה אחרת עשרה בתים עד שהיו כלם עולים ובדרך שהיה עולה שנה זו לא היה עולה שנה אחרת עד שהיו כלם עולם, אמר לו הקב"ה אלקנה אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחנכתם במצות וזכו רבים על ידך, אני אוציא בן ממך שיכריע את ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצות. הא למדת שבשכר אלקנה שמואל:
(ילקוט שמעוני רמז ע"ז)
שמואל הנביא, למרות שהיה בנה של חנה, אשה גדולה ומיוחדת, מיוחס ע"י הילק"ש דווקא בזכות אביו.
מעשי האב הראו לבן את הדרך לפעול לגיבוש עמ"י*שמואל א' פרק ז')
טו וישפוט שמואל את-ישראל, כול ימי חייו. טז והלך, מדי שנה בשנה, וסבב בית-אל, והגלגל והמצפה* ושפט, את-ישראל--את כל-המקומות, האלה. יז ותשובתו הרמתה כי-שם ביתו, ושם שפט את-ישראל* וייבן-שם מזבח
ובילקוט שמעוני:
מצינו משה ושמואל שוין כאחת, שנאמר (תהלים צט) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, בא וראה כמה בין משה לשמואל משה היה נכנס ובא אצל הקב"ה לשמוע הדבור ואצל שמואל היה הקב"ה בא שנאמר (ש"א =שמואל א'= ג) ויבא ה' ויתייצב, למה כך אמר הקב"ה בדין ובצדקה אני בא עם האדם משה היה יושב ומי שהיה לו דין בא אצלו ונידון, שנאמר (שמות יח) וישב משה לשפוט את העם, אבל שמואל היה טורח בכל מדינה ומדינה ושופט כדי שלא יצטערו לבא אצלו, שנאמר (ש"א =שמואל א'= ז) והלך מדי שנה בשנה, אמר הקב"ה משה שהיה יושב במקום אחד לדון את ישראל יבא אצלי לאוהל מועד לשמוע הדבור, אבל שמואל שהלך אצל ישראל בעיירות ודן אותם אני הולך ומדבר עמו, לקיים מה שנאמר (משלי טז) פלס ומאזני משפט לה'".
נמצא, ששמואל היה גדול ממשה ומאהרן בכך שהוא כלל בעצמו את מידות שניהם, ובזה יובן מה שאמרו בזוהר הק' ששמואל הלוי נתכהן בהוראת שעה, ונהג כל ימיו ככהן, מפני שהצליח לכלול בעצמו גם את מידתו של אהרן בנוסף למידתו של משה הלוי.(שם)
העבודה שאליה הוקדש חייו, אכן עלתה יפה: העם, שהיה לו מנהיג שיודע מה קורה בכל שבט, ויוצר קשר בין השבטים, הגיע לדרגת גיבוש כזון, שכבר היה מוכן למלכות!
המלכות והאחדות, הן כמובן הבסיס המאפשר בניית מקדש, ולהכנה לממקדש הקדיש שמואל את סוף ימיו, כשישב בניות ברמה ולמד עם דוד את סוגיית מקום המקדש.(שמו"א, י"ט, כ"ב) "וישאל ויאמר, איפה שמואל ודויד* ויאמר, הנה בניות ברמה. "
(ילקוט שמעוני פרשת שופטים רמז תתקי:
"דרש רבא מאי דכתיב וילך (דוד) [הוא] ושמואל וישבו בניות וגו' ברמה, וכי מה ענין ניות אצל רמה, אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בינויו של עולם(=בית המקדש), אמרי: כתיב וקמת ועלית אל המקום מלמד שבית המקדש גבוה מארץ ישראל, וארץ ישראל גבוה מכל הארצות לא הוו ידעי דוכתיה היכא(ולא ידעו היכן מקומו), אייתו(הביאו) ספר יהושע, בכול שבטים כתיב "וירד הגבול ותאר הגבול", ובשבט בנימין "ועלה הגבו"ל כתיב "ותאר הגבול" לא כתיב, אמרי שמע מינה הכא הוא מקומו(נשמע ממנו ששם, בירושלים,מקומו)".