אחי, בן 32, רווק, עובד מצליח בהייטק, סובל כ- 14 שנה מהפרעת OCD. כמובן שהחרדות וטקסי שטיפות הידיים משבשות את חייו ופוגעות בסיכויו לעתיד טוב יותר ומאושר. כאחותו ניסיתי לא פעם לשכנעו לעבור טיפולים, אך הוא כבר התייאש. הוא עבר טיפולים תרופתיים, התנהגותיים- קוגניטיביים אצל גדולי הפסיכולוגים ולטענתו איש מהם לא הצליח לעזור לו באמת. הוא לא מאושר אך גם לא מוכן לעשות מעל למה שהוא מכנה 'גבול יכולתו' ומעדיף לחיות כך.
האם זה אבוד כל עוד זה לא מגיע ממנו?
איך אם בכלל אפשר לשכנעו לא לאבד תקווה???
תשובה
שלום רב, החוסר אונים שלך לעזור מובן. תמיד צריך לזכור שאי אפשר לעזור לאדם אם לא רוצה ומשקיע, ולו גם במקצת. גם אנשי מקצוע נדרשים לסיוע מהצד השני. לא ברור האם הוא הפסיק לקחת תרופות. אם הוא לוקח המשמעות היא שהוא לא אבד תיקווה, ויתכן שהצפיות צריכות להיות מתונות יותר. תמיד יש תיקווה, וכאחות את לא צריכה לשכנע אלא רק לעודד ולהפיח מעט תיקווה. בהצלחה.