שלום וברכה,
אני בן 26, סובל מזה 4 שנים מתופעות של חרדה המלוות לפעמים בדכאון קל. במהלך התקופה וגם כעת אני נוטל סרוקסט אשר עזרה ועוזרת לי מאד.ב"ה אני עומד כעת לפני סיום לימודים ואילולי הטיפול התרופתי איני יודע אם הייתי מגיע לכל זה. כלפי חוץ אני לא נראה דכאוני ולמעט חוג משפחתי המצומצם אף אחד לא יודע על כך, ההיפך-בעיני כולם אני "שידוך טוב" שפלא שהגיע לגיל כזה ועדיין לא מצא כלה...
לאורך כל התקופה נמנעתי מפגישות שידוכין מהפחד שעלי לחשוף את עובדת היותי נוטל תרופות וכן מהנחה שאין טעם להיפגש כי אף אחת לא תרצה להתחתן עם אדם דכאוני.
לפני כשנה התחלתי להיפגש, מתוך ידיעה שסוף-סוף צריך לעשות משהו בנדון ואנשים עם בעיות גרועות יותר מתחתנים.העניין הוא שתמיד שהתחלתי בפגישות מפלס החרדה והדאגות עלו אצלי.
בעצת הפסיכיאטר התחלתי טיפול קוגניטיבי התנהגותי ואני ממשיך בביצוע התרגילים אך את הפגישות הטיפוליות הפסקתי(באופן כללי הוא עזר).במהלך הטיפול ההתנהגותי היה לי קשר קצר עם בחורה שהופסק לאחר שסיפרתי לה שאני נוטל תרופות.
כעת התחלתי להיפגש עם מישהי, מצאתי חן בעיניה אך אני כל הזמן מתלבט אם להמשיך ולנסות-הרגשות אצלי עולים ויורדים, כשאני בפגישה איתה הכל זורם וקולח, אך כשאני חוזר הביתה אני מתחיל לחשוב מה לא מתאים,אני מפחד מהרגע בו אצטרך לבשר לה שאני נוטל תרופות ,ובכלל מחשבות על עצם בשלותי לנישואים ודאגות מפני העתיד-מחשבות אלה גורמות לי שוב ללחץ.
האם כדאי להמשיך בקשר ולקוות שעם הזמן הדאגות יחלפו (כמובן לאחר שאשתף אותה )?
-כמו"כ,האם כדאי לחזור לפגישות הטיפוליות (בשיטה הקוגניטיבית)
תודה מראש וסליחה על האריכות
תשובה
שלום רב,
חשוב להמשיך בקשר ולנסות להתמודד עם הדאגות והספקות. כדאי לחזור לטיפול בשיחות. נשמע שבשיטה הקוגנטיבית התקדמת והגעת להישגים, אך נראה שהקטע הזה מיצה את עצמו.
כרגע העיקר הוא מטפל שאתה סומך עליו, חש בנוח, שילווה ויתמוך לא כל כך משנה באיזו שיטה.
ס"ה נשמע בשבקצב שלך, עם נכונות לקבל עזרה תצליח למצוא קשר ולהינשא. ברור שצריך בשלב המתאים לשתף את בת הזוג, אמנם יש כאלו שיגיבו קשה אך ישנן שיקבלו זאת בהבנה, מה גם שלא בטוח שתזדקק לסיוע תרופתי לטווח ארוך. כדאי לשאול בעניין זה את הפסיכיאטר מה הערכתו.
בהצלחה.