אני מתעניין קצת בפמניזם ביהדות ועלו לי כמה שאלות והן:
1. אני לא מבין את נחיצות הגוף, או יותר נכון את הדואליות הזו של מצד אחד לתמוך ולעורר נשים ופירוש "נשי" להלכה. אם זה החלק הראשון הרי זה מובן למה צריך ארגון כזה. אבל למטרה השניה אני חושב שהקמת גוף חוץ דתי יעורר אנטגוניזם וגם לא מובן לי למה צריך בכלל גוף כזה. אם נשים תלמדנה תורה הן יכנסו למוסדות בלי גוף שיכניס אותן, הן ישנו מבפנים ולא עם לחץ חיצוני. בנוסף אני חושב שחלקכן מקבלות הנחות מודרניות ומחילות אותן על התורה כמו שאישה תגדל משפחה זה פרמיטיבי. לא כולן כמוכן יכולות לגדל כמה ילדים (מצווה שאף אחת מכן לא יכולה לשלול) ולהיות פרופסורית, ואת זה אמר כבר ליבוביץ עם תמר רוס.
2. יש איזה עניין קטן שהשם ברוריה, הידוע לשמצה, נקשר בארגונכם/ן, אני לא מבין איזו תועלת יש בזה ולמה.
אשמח לתגובה,
מני
תשובה
כדי להעמיד את הדברים על דיוקם, 'קולך' הוא חלק מן העולם המודרני הדתי, בו נשים וגברים שותפים בחלק ניכר מתחומי החיים, היא לא קמה מתוך התנגחות בעולם החרדי אלא מתוך ניסיון לבנות מערכת טובה דתית התואמת את שאר עולמנו. עיסוקה איננו בתיאוריה פמיניסטית אלא בתודעה שערכי העולם הזה הם חלק מעולמה של תורה וצריך לבנותם כצוותא שלמה.
צריך לומר ששאלותיך מניחות שהעבר כולו טוב בבחינת אמיתותה של תורה, והשאלה היא כיצד לתוכו משתלבות נשים מבלי לחבל או לפגוע. זו הנחת יסוד בעייתית. לא הכל טוב!! נשים אינן חשות כך בהכרח. בפאתוס ניתן לומר שאלפיים שנה לא הספיקו כדי שנתחיל להרגיש חלק מן הגוף הכללי (כפי שאתה מכנה זאת). להיפך ברבות השנים (ועדיין כך המצב בעולם הדתי כיום, ולהערכתנו זה לא לטובתו וודאי וודאי לא לטובתנו!!!), מצאנו עצמנו בחוץ ללא אמירה ולא שותפות. להיפך קיימת התהדרות בהדרה של נשים, הסיסמה המקובלת היא 'דרכי קדושה', כלומר כדי שחברה או אירוע יהפוך קודש צריך יש להדיר נשים הימנו.
הלוחם הגדול למען מעמדם של חרשים בעולם ההלכה התנאית היה ר' יוחנן גודגדא שבניו וכנראה נכדיו היו חרשים. ו"קולך" הוא גוף הדואג למעמדן של נשים בהלכה בנוהג ובחברה הדתית. כי איש לא יעשה זאת במקומן או למענן. משקמה 'קולך' והנושא הפך חלק מן השיח, מצטרפים אט אט (ולהערכתי הרבה יותר מיד לאט), גם גברים זעיר פה זעיר שם, ורבנים ומנהיגים יהודיים עוד יותר לאט. אי אפשר לסמוך על המערכת שתקבל בברכה את הבטחון העצמי של נשים, אין לה עניין לקדם נשים, ויש לה עניין לשמור אותן 'מידעלעך'. זה תורם רבות לתחושת החוזק של הגברים המובילים.
ואכן יש מחיר לחדירה של נשים למעוזים גבריים, בכל המקצועות כמו גם לעולמה של תורה. בדיוק כשם שקיים ויכוח של תורה ו/או משפחה ומה שביניהם בעולמם של חז"ל הוא חוזר לבמת הדיון בעולם המודרני בו נשים הופכות חלק שווה בניהול החברה. זה מתח בלתי נמנע, אבל זה מפגש של ערכים ולא של אויבים. כשיש יותר מעניין אחד חשוב, צריך למצוא איזון בין כל הדברים החשובים. יותר פשוט להחליט שיש רק עניין אחד, במקרה שלנו "נשים בבית וגברים בישיבה", כל אחד לפי השיוך המגדרי שלו מבלי להתחשב באופי האמיתי, ובכשרונות של כל אחד ואח כפרט בפני עצמו. אבל אז העולם עני בהרבה, ונהנה הרבה פחות מן השפע שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו. חברה שמשמרת חמישים אחוז מחבריה ילדות קטינות, וחברה שבה המחצית האחת מקבעת את מחציתה השנייה במעמד של "ילד בחברת המבוגרים", בה נשים אינן תורמות לשיקול הדעת הכללי, יוצאת נפסדת. ואישה שנשארת בתחום המטבח חדר השינה וחדר הילדים נמצאת מפסידה בעולמה הפרטי. האיזון לא פשוט, אך כבר חכמים אמרו שאין דעתם נוחה מן הנזיר (הקדיש את חייו לקודש ולכן אינו נהנה מיין, אינו מגלח שיער, ואינו נטמא למתים), כי עתיד אדם לשלם על כל דבר שלא נהנה מעולמו של בורא עולם. (ואני לא מדברת כרגע על בעיות של שכר והמבנה החברתי של מכלול העולם שבו אנו חיים, כשם שאיני מדברת על ההחלטה של חכמים שעניות איננה אידיאולוגיה, ואדם (גבר או אישה) צריך לדאוג לכלכת המשפחה).
אתה מדבר על אנטגוניזם כאילו זה עניין אובייקטיבי, כשנשים נאלמות, זה מעורר אנטגוניזם נורא אצלן, אך חוסר שביעות רצון של גברים נחשב בעיניך כ'אמת', ואצל נשים זה מעורר את דימיונך 'כמעורר מדנים ואנטגוניזם'. עדיף לדבר על מציאת איזונים ולא לדבר על תחושות הגברים ופחדיהם כאילו זו פגיעה באושיות העולם. אין כאן פגיעה, אלא חיפוש חדש על מנת לתקן עוולות נוראות בנות אלפיים. אתה בהחלט צודק בעבר לא חשו בבעיות אלו כשם שלא חשו בבעייתיות של"עבדות". השארת המצב על כנו היא עוולה לנשים ופגיעה אנושה בכבודה של תורה, וכדי לתקנה חייבים לעשות מעשה
דווקא שאלתך לגבי ברוריה היא הנותנת. ברוריה חשובה כיון שהיא מצטיירת כמי שמשנה במעט מזעיר הנחות יסוד חברתיות בנושא החשוב מאד של תלמוד תורה, כלומר בנושא המרכזי של חכמים/ גברים. ומיד טורחת המערכת להשמיצה ולהעמידה באור קלוקל. כיון שמוסרים משמה אי אילו דברי תורה, מיד גם מספרים סיפורי זוועה על צניעותה ואורחות חייה. מי מפחד מתורתה? והאומנם כל לומדי התורה הגברים נקיים מכל אשם? חפים מכל 'לכלוך'? או שמא את האחד טורחים לספר בצבעים עזים ואת השני ממהרים לטשטש, לקבל להבין. שים לב להתארגנות הרבנים כל פעם שרב או אפילו בנו נתפשים בקלקלתם. כיצד כל המערכת מזנקת להגן, לפרשן לטובה. נשים זקוקות למערכת תומכת כזו ממש כמו גברים. ולא אין הן יכולות לסמוך לא על האבות ולא על אחים ולא על הבעלים שיעשו עבורן, לא את הלמידה ולא את הרשת החברתית של חייהן.
לכן 'קולך' - להפוך את החוויה היהודית לחוויה יהודית מלאה, לגברים ונשים כאחד, ולא לחוויה הצבועה בצבע גברי כל כך מובהק.
בברכה,
חנה ספראי