שלום, קוראים לי אליה, אני בת 17.
גדלתי בבית דתי, ובתקופת התיכון התחלתי מאוד להתחזק, מלבד ההתחזקות שבין אדם למקום הייתי בת אדם נפלאה, פורחת, בעלת ביטחון וכל דבר טוב שיש בעולם. היו לי חיים כל כך ורודים והכל זרם. היו לי הרבה מחלוקות עם ההלכה והתורה, למשל במעמד האישה, צמחונות וטבעונות וגזענות...שאלתי הרבה מאוד שאלות, רציתי לדעת ולהיות שלמה עם האמונה שלי, שמאוד נפגעתי מכל מיני דברים שאני רואה בתורה ולא הסכמתי איתם. היה מאוד עצוב לי לשמוע בבצפר איך מתלהבים מסיפור העקדה, ויתרתי על "שעשני כרצונו ועוד..
לאט לאט הבנתי שיש הרבה מאוד דברים שאני לא מתחברת אליהם ואף נפגעת מהם, התחלתי להתפלל פחות ופחות ופחות בכוונה עד שהפסקתי בכלל, בלי קשר (זה התחיל עוד לפני) התחיל לרדת ביטחוני העצמי, הפסקתי לדבר בקהל כמו פעם, לעשות שיחות כמו פעם, להיות מיני מנהיגה כמו פעם, ושאין על מי להישען זה קצת יותר קשה.
נפגעתי מאלוקים, אמרתי לכולם שהפסקתי להאמין (את האמת, האמנתי, אבל כבר לא חשבתי שאלוקים טוב). המשכתי בחיי, ביטחוני המשיך לרדת, הערך העצמי שלי בעיניי עצמי גם, התחלתי לשאול, מה יש בי? אין בי כלום..אני קצת טובה אולי, ואולי גם נראת טוב, אבל חוץ מזה כלום. המצב שלי התערער מאוד, הרגשתי אשמה בהכל, אני יודעת שאני חולה על ילדים, אבל יום אחד ראיתי שמישהו מדבר על תופעה של שנאת ילדים, התחלתי לבכות ולהכניס לעצמי מחשבות לראש שיש לי את זה, ידעתי שאני מטורפת על ילדים, אבל כלום לא יכול להרגיע את המחשבות. יש לנו הרצאות של כל מיני רבנים, הלכתי אליהן תמיד, היה נחמד לשבת ולשמוע, להתחכים, זה א היה מזיז אצלי משהו, עדיין כאב לי וכעסתי על אלוקים..אבל היה מאוד נחמד בהרצאות והמשכתי לבוא.
יום אחד הייתי חולה, לא רציתי לבוא, אבל אחרי שהתברר לי שלא יהיו כמעט בנות, הרגשתי צורך לבוא, לא היה נעים אם הרב היה בא ולא היו ילדות. התאמצתי ובאתי, ישבתי בשיחה, הרב דיבר הרבה על עונשים, גהינום וכאלה, כנראה בגלל שהייתי חולה, נתקפתי פחד, התחלתי להזות באותו לילה שאני הולכת לישון ולא מתעוררת, דיימנתי את עצמי נשרפת בגיהינום, איזה שבוע הייתי עם סרטים בראש, נזכרתי גם באחריות שדובר עליה בשיעור, וכל בן אדם שראיתי אותו לא לבוש כמו שצריך, או סתם צוחק ומספר איזה משהו גס דימיינתי אנשים פשוט נרצחים בגלל מה שהוא אמר, התחלתי להתרחק ולהאשים אותי ואחרים שהעולם כזה ושנהרגים בגללנו, עוד שנאה עצמית לזו שכבר הייתה לי, אחרי שבוע התחלתי לצאת מהרעיון הזה, ידעתי שאני ואנשים טובים, ואם אלוקים טוב, לא נהיה במקום מזעזע וגם לא נישרף. יצא לי בערך הקטע הזה והתחיל אחר, פשוט הרגשתי עצבות אין סופית, מין התבאסתי בשביל אלוקים, איך אפשר להחזיק עולם כל כך גדול וכל כך הרבה בריות וכל כך הרבה זמן, שלא נגמר אף פעם..אני מסתכלת על אנשים לא מבינה איך אפשר שלא לחשוב על זה, בשכל אני מבינה, ברגש של עכשיו קצת פחות. אתמול הייתי במסע סליחות, כולם מתפללים ואני עצובה בשביל אלוקים, עצבות אמיתית.. אני בוכה הרבה, אני מתה כבר להרגיש באמת שאלוקים טוב, שהעולם טוב, ובעיקר, שאני טובה... אני מאמינה שיש אלוקים, להרגיש שהוא טוב, אני לא מרגישה...אני מפחדת. ניסיתי כבר כמה דברים, קצת פרחי באך, ומורה טוב לחיים. אני מרגישה שאני צריכה פסיכולוג ותרופות. אני רוצה להאמין שאלוקים טוב, ולאהוב אותו, לא לפחד ממנו...איך אני יכולה לצאת מהמצב הזה?
מקווה שהסברתי את עצמי נכון..
סליחה על הקריאה המתישה.
צום קל וגמר חתימה טובה.
בתודה,
אליה.
תשובה
שלום לך אלי'ה
נהנתי מאוד לקרוא את מכתבך. יש בו אומנם הרבה סבל, כאב ופחד אך יש בו גם גרעין ענק של סקרנות,רעננות ותהיות של אמת.
במפגש הזה בין החשש לסקרנות בחיפוש אחר האמת נולד סיפורך.
מה עושים במפגש בינם?
בורחים? מכחידים חלקי אמת מתוכנו? או הולכים בפחד,מרחבים את עצמנו ואולי את אמונתנו?
סיפורך מתחיל כסיפור נפלא וכך נשמע הוא היה, הכל ורוד וטוב.
אשרייך שזכית לתחושות וזכרונות שכאלה, זהו בסיס נפלא לחיים (לא כולנו זוכים לחוויות ולזכרונות נהדרים בתקופת נעורנו) ואחרי? החלו להתגנב קולות נוספים, תהיות ספקות אמיתיים ביחס לקב"ה ולעולמו. ליופי ולכיעור, לאחריותו הישירה והעקיפה, למידת הדין והחסד ועוד. שאלות ש"קילקלו" את העולם היפה, והורוד והשלם.
ואת, אלי'ה חיפשת כמו שכתבת להיות שלמה עם אמונתך. התעוררו שאלות שפגמו באמונה הקודמת ונצרכת להתחיל ללכת ולבחון את הקיים ולבנות חדש מותאם ושלם.
מה זה אומר עלייך אלי'ה? אומר דברים נפלאים כמו היכולת להרהר ולערער לשאול ולפקפק. יכולות אלה יבאו תמיד שלובות עם פחד מהמקום הלא יציב שניגלה לנו. ערעור טומן בחובו אפשרות לנפילה אך גם הרחבה והתאמה לצרכייך המתפתחים, לעולמך החדש המורכב והעמוק יותר מזה שהיה.
התחלת להשתנות להתבגר וכבר לא התאימו לך התשובות שקודם ספקו אותך. זוהי אחת הדרכים להרחיב ולהעמיק את האמונה דווקא לשאול את שנראה שלכאורה אסור לנו לשאול.
ומה קורה לנו כשאנחנו כל כך נבהלים מהשאלות, כשאנו ממהרים לסגור בחשש שמא מהעבר השני יש לנו תשובה אחת והיא לכאורה הנוראית מכל כמו האל רע, אולי רק רע, אין בו רק חסד, אולי הוא לא קיים.. מפחיד...!!??
בעיקר מפחיד כאשר אנו מדמיינים שיש תשובה אחת אפשרית שחור או לבן מאמין או לא...תשובה אחת אורבת לפתחנו אם רק נעז לשאול...
ומה עושים החוששים לשאול פן תהייה תשובה אחת נכונה ? ממהרים לבחור בעיקר באחת משתי אפשריות כאלו אין עוד אין ספור נוספות, חוששים שללכת זו ואולי בעיקר זו הדרך..
מכריחים את עצמם לבחור כמו" אני דתי" או "לא דתי" מאמין או שלא וכ"ו שהרי נראה לכאורה שלא ניתן להמשיך לברר, ואולי כל החיים ?? המחשבה העומדת מאחרי הבחירה בטרם עת, היא להפסיק כבר את הסבל. את אומרת לאחרים שהפסקת להאמין ש"בחרת" למרות שבתוכך את מאמינה. אך לתחושתך, אמונה לא יכולה להיות אמונה אם היא מפנה שאלות כלפי מעלה.
ואז.. מה קורה לנפש? שאלות ותהיות אמת מדוכאות ועולים ופורצים פחדים חרדות ואי שקט הכל נראה מתערער (חוסר הבטחון, הצפת חרדות המתוארת ועוד)
כי כאשר אנו לא מאפשרים ,מתוך חשש והפחד לערעור האמיתי לחדור ולאפשר בניה רגשית ואמונית מותאמת, אנו מכחידים חלקים חשובים מעצמנו ומאמונתנו המורכבת והמתפתחת.
כשתהליך זה מתרחש עלולים לעלות בתוכנו החלקים ה"מדוכאים" כדכאון ואו כחרדה כמו התהליך הקשה המתואר במכתבך.
אליה היקרה עולמך הרגשי והאמוני ניסו להתרחב ולהגיע לאמת מותאמת יותר לך. עולם שיש בו גם שמחה ויופי אבל גם הרהור ועצבות. עולם שיש בו ביטחון אבל גם ערעור לקראת חדש.
נבהלת כי חשבת שזה אסור שזה מראה על חוסר אמונה וזה נתפס בענייך כבלתי אפשרי. הכחדת את השאלות הנפלאות (מי נשאר רגוע ולא מתעוררות בו שאלות אמוניות אל מול סיפור העקדה...? ומה עושים אין ספור הפירושים והמדרשים סביב סיפור העקדה אם לא להעמיק ולהרחיב מתוך הטלטלה מתוך השאלות הנוראיות העולות...?)
בויתור על השאלות ובעיקר בויתור על חיפוש מענה לשאלותייך ויתרת על עצמך. את אומרת שכלפי חוץ אמרת שהפסקת להאמין כלפי פנים אמרת לעצמך שה' הוא רע...כאלו אין מקום לאדם המאמין לתהות לערער? אם עולות מחשבות צריך למהר, לעבור "מעבר לגדר" להחליט??
אלי'ה התחלת בתהליך נפלא שיכול להובילך לברור והעמקה המתאימים לך. הרי תמיד נמצא מקום נמצא שקט ושלווה עד אשר המקום יתחיל להתערער שוב ושוב נצטרך ללכת בדרך ולצוא את המקום הבא.
ללכת בדרך זה מפחיד אבל בלי ה"לך לך" נשאר במקומנו מקום אולי ורוד וטוב אך כנראה כבר לא שייך למציאות האמיתית.
אז מה אני מציעה??
חפשי לך אדם או מסגרת מתאימה שיוכלו לאפשר לך לשאול את השאלות האמוניות הקשות והאמיתיות שלך. שיתנו לך יד מבלי לסמן בפנייך את המטרה. שיהיו פתוחים וקשובים וילווו אותך בדרך השאלה הערעור והפחד.
אני מאמינה שאם תוכלי לאפשר לעצמך את השאלות ולא תצטרכי לדכא אותם לא יהיה צורך בתופעות החרדה ואולי הדכאון שמנית הגורמות לך לסבל קשה ביותר.
דכאון וחרדה הן תופעות שלעיתים קרבות מסמנות לנו כי התרחקנו מעצמנו.
בשונה, פחד, עצבות וחשש הן תחושות בלתי נמנעות בתהליך הברור בו אנו עוזבים מקום מוכר אל הלא מוכר.
אי הליכה או בחירה מוקדמת מידי כמו שנסית את אלי'ה לעשות מביאות אף הן לאי שקט לדכאון וחרדה ומחיקת חלקים אמיתיים שלנו.
את נשמעת, אלי'ה, כבחורה נבונה מאוד עם כוחות נפש המבקשים את מקומם הראוי. נראה כי אם תאפשרי להם את מקומם כל התופעות הקשות שאת מונה כמו הערעור חוסר הבטחון המרחק ממי שאת ועוד יפחתו במהרה.
כתבתי אף אני באריכות זאת מאחר ורבים הם בני הנוער ואף המבוגרים הבאים לקבלת סיוע רגשי עם תופעות של דכאון וחרדה הגורמות סבל רב.
כאשר בודקים ומבררים בתהליך הטיפול, מבינים יחד אתם כי בחלק מהמקרים, הבסיס לתופעות הרגשיות הקשות הוא למעשה החשש לשאול ולעלות ספקות ותהיות אמוניים!!
לא ניתן ואסור לנו להכחיד את האמת המבקשת ברור, לא נכון שלא לאפשר את ההעמקה שהסקרנות מעוררת.
המתת השאלות ממיתה חלקים בנו ואנו משלמים מחיר כבד בתופעות כמו דכאון, חרדה ותופעות נוספות הגורמות סבל רב.
אני נעזרת במכתבך המפרט באופן חי, בהיר וכן את התהליכים הנפשיים – אמוניים העוברים כך נראה לי על רבים, ומקווה כי על ידך, יסתייעו נוספים הנמצאים במקומך.
מאחלת לך הצלחה רבה בדרכך
מרב