בת ה-4 הבכורה שלנו (אחריה עוד 2), יכולה להוציא אותי מדעתי, מה אני יכולה לעשות אם אני אומרת לה לבוא, ללכת, לעמוד - והיא לא עושה.
מה שקורה בפועל: אחרי 4 פעמים, אני עושה בכוח, ואז אנו נכנסות לעימות ידוע מראש, היא עושה עוד יותר דווקא, בבכי וצעקות, וגם אני, רק שאת הבכי אני דוחה לאח"כ.
זה לא קורה הרבה אבל שזה קורה, זה גומר אותי... לרוב אנו מנסים לפתות אותה בטובות, בורחים מעימותים, נותנים פידבקים חיובים על התנהגות טובה.
כשאני חושבת על זה, זה קורה בדיוק בזמנים הכי לחוצים שבהם אין לי זמן להיות "חינוכית".
היד נשלחת לי בלי לחשוב, איך משתלטים על זה?
תשובה
ברוכה הבאה לעולם ההורות!
הם עושים לנו בית ספר וזוהי אחריותינו להיות תלמידים טובים, עדיף בעלי תפיסה מהירה...
הבעיה שאת מעלה היא סוגיה רחבה מאד הטומנת בחובה שלל נושאים:
כמה אנו מכבדים את ילדינו.
כמה אנו פוחדים מהם, מגלויי עצמאות ודעתנות.
כמה כח פיזי ונפשי אנו מפנים בעבורם
מה היא מלחמה צודקת ומתי היא מיותרת
מה המשמעות האמיתית של שימת גבולות ואת מי היא באמת משרתת ועוד ועוד ועוד.
הבת שלך אכן עושה לך בית ספר להתחיל ונהל דו שיח פנימי עם עצמך בנושאים אלו.
מלבד זאת היא מספרת לך המון על עצמה. היא מספרת לך שהיא לא אוהבת שאומרים לה מה לעשות.
היא מספרת לך שאיננה פוחדת מהכעס שלך (שזה טוב)
יתכן והיא אומרת אני זקוקה ליותר תשומת לב ויחס אישי.
זה קשה מנשוא אבל מאתגר ביותר.
היא נשמעת ג'דה אמיתית - תעזרי לה לנווט את הכוחות הללו למקומות חיוביים.
בהצלחה
נחמה קירשנבאום אבינר, מכון שילה