שלום,
אני בן 20. לפני כשנה וחצי שוחררתי מהצבא על פרופיל 21, לאחר רצף מדהים למדי של טעויות שעשיתי, שהקשה מביניהן היא חוסר בגרות נפשית. יצאתי ע"י שטענתי באוזני הקב"ן שיש לי מחשבות אובדניות. צחוק הגורל הוא, שלאחר שיצאתי, התחרטתי על כך עמוקות ואף ניסיתי לחזור (דבר שלא עלה בידי), התחלתי- מרוב בושה ואשמה- לחשוב מחשבות אובדניות. יחד עם מחשבות אלו תוקפת אותי לעתים אימה משתקת, שאף מפריעה לי בתפקוד ומובילה אותי לדכאון והרס עצמי. הפחד הגדול הוא להשאר בודד כל החיים. מיהו האדם שיתייחס ברצינות למישהו שזייף נכות נפשית והשתמט? והפחד הגדול מכולם, שממש משתק אותי: איזו אשה תרצה אדם שהוכיח את עצמו בצורה כל כך ברורה כחסר חוט שדרה? לעתים אני מדמיין את עצמי בגיל 50, חי לבד בדירה קטנה, ללא אדם אחר לאהוב ולחלוק עמו את הטוב והרע. סיוטים אלו עוברים לי בראש בצורה כל כך חיה, שאני נאלץ להשקיע מאמץ מודע על מנת לחזור למציאות. והדבר מתגלגל כמו כדור שלג, מקבל תנופה, צבע וצורה, ומשאיר אותי רועד מפחד, ממש כך, פיזית, בגלל ההבנה הברורה שלא אסבול התגשמות של הסיוט. אעדיף לסיים את חיי במו ידי ולא להגיע למצב כזה.
באופן כללי, אינני אדם חברותי וחוג החברים שלי מצומצם, מסיבות שניתן לכנותן היסטוריות, ואין לי עם מי לחלוק מחשבות אלו.
אודה לכם מאוד אם תתנו לי עצה כלשהי איך להתמודד עם המצב.
תשובה
שלום לך
אתה מאד שיפוטי לגבי מעשים שעשית, ובתמורה עסוק בהענשה עצמית, ולו ברמת הדמיון. דמיון הגורם לך כאב נפשי ופיזי עצום.
הרבה דברים אתה צריך להבין על עצמך: החל מהצורך לעזוב את הצבא, דרך הפחד הנוראי להיות לבד (אנשים עם עבר קשה בהרבה משלך מוצאים בני זוג) וכלה בכך שלמעשה אתה מאד בודד.
אתה צעיר, כל החיים לפניך. חיים היכולים להיות פוריים ומהנים.
קח את ההזדמנות ופנה לקבלת עזרה מקצועית- זה ממש יכול לעזור לך.
בהצלחה, נחמה קירשנבאום אבינר, מכון שילה