דמיינו עולם בו גברים משמיעים את האמירות האלו- "אני מעדיף שאשתי בכלל לא תהיה בשעות אחה"צ- היא רק מפריעה לי". "אשתי לא יודעת להכין ארוחת ערב, לקלח, להרדים- אני חייב לעשות הכל בעצמי", "אשתי לא נוגעת בילדים עד שהם בני חצי שנה- היא פשוט מפחדת ואני מבין אותה..." "כשאני לא עובד, אני מרגיש לא בנוח לבקש מאשתי שתגיע לשעות אחה"צ עם הילדים, זה הרי התפקיד שלי".

הזוי? לא סביר? האם יכולנו לקבל עולם עם הנחות יסוד שכאלו? את כל האמירות האלו אני שומעת בהיפוך מגדרי מנשים וגברים מאז שנהייתי אמא, ואני לא מצליחה להתנער מתחושת אי הנוחות שהן מעוררות בי.

כשנולדה ביתי הראשונה הרגשתי כבר בבית החולים שאני ובן זוגי חוזרים בבת אחת ובלית ברירה לתפקידים המסורתיים. זה כמובן לא הסתדר עם החיים שהיו לי כרווקה וכנשואה ללא ילדים שחולמת על הגשמה עצמית בעולם התעסוקה ובכלל. די מהר הבנתי שנגזרה עליי גלות יחסית משוק העבודה ובנוסף, חוויתי תחושה חזקה של אמביוולנטיות- מצד אחד אני רוצה להיות אמא ליד התינוקת שלי ולגדל אותה ומנגד אני חולמת לחזור לעולם המבוגרים העובדים שבו אני משמעותית מעבר לחיתולים, מקלחת והכנת ארוחות.

ככל שחשבתי על כך יותר הבנתי שאני לא יכולה לחיות בשלום עם הסידור החדש. בהתחלה חלמתי לשנות את הטבע- שגברים יניקו, ישאו בנטל של הריון ויחוו לידה. החוויות האלו אמנם היו עוצמתיות אך המחיר שלהן היה גדול מידי עבורי. כשהסכמתי לקבל את המציאות התחלתי לחשוב איך אני רוצה לחיות עם האמביוולנטיות שבי ואיך אוכל לייצר שינוי בדלת אמותיי לאור הנסיבות.

הזמנתי את אישי לקחת חלק ולהכיר את התינוקת החדשה מקרוב, לשמחתי הרבה- הוא נענה להזמנה ואף הודה לי על כך מהר מאוד- זה גרם לו להרגיש עצמאי, אחראי ושותף. כמובן שבתחילת הדרך הייתה אפשרות אחת לעשות את הדברים וזו הייתה הדרך שלי ורק היא. כל פעם שעלה רעיון בסגנון אחר הוא נפסל על הסף על ידי וזכה לתגובה מקבלת מצד אישי- "לך יש את זכות הוטו על החלטות לגבי הילדים שלנו". אחרי שהאגו שלי נרגע מהמחמאה התפניתי לראות שגם זה לא ממש מתאים לי.

הבנתי שאין פה שותפות, אין החלטות זוגיות ואין עצמאות אמיתית לאף אחד מהצדדים. אני הייתי המנהלת , אני החלטתי הכל ולא היה לי חופש להיות נטולת דאגות ולסמוך על בן הזוג שלי. הוא מצידו היה עוזר לכל היותר, לא התקבלה דעתו ולאט לאט הוא גם לא השמיע אותה ומעל הכל- לא הייתה לו עצמאות אמיתית ואפשרות להיות אבא לבנותינו.

כאשה דתיה אני מאמינה כי ההלכה שמה את ערך המשפחה במרכז הבית היהודי וככזה חשוב שניתן דעתנו על שינוי של תפיסות ופרקטיקות שהשתרשו בחיינו. אב במשפחה דתית נאלץ פעמים רבות לבחור בין משפחה לתפילות ולימוד. למשל, אבא חייב ללכת לבית הכנסת! בשעות הבוקר לשחרית ולערבית בדיוק בזמן ארוחת הערב, המקלחות וההשכבות. בשבת - היום המשפחתי - ערבית, שחרית, שיעור, מנחה, ערבית. בתיקון שבועות - יש את מי שילך ללמוד תורה כל הלילה ומי שתישאר בבית. גם אם שני הצדדים נוחים עם הסידור, כדאי לשאול כמה בחרנו בו מלכתחילה ואילו השלכות יש לכך על ילדינו ועל תפיסתם את התא המשפחתי.

אם עד כה מקובל עליכם שיש בעיה, אז בטח תרצו פתרון. ובכן, נכון לפעול, לחכות ולצפות לשינוי מדיניות או הלכה ועד שזה יקרה, אני רוצה לאתגר מספר הנחות יסוד שכולנו מכירים לעומק ובכך לנסות להשפיע על התפיסה וההתנהגות שלנו כבר מהיום.

הנחת יסוד ראשונה , גברים מפריעים לעבודות הבית.

לא מדויק. גברים לא תמיד מזוהים עם עבודות הבית ובטח לא עם ההתנהלות הכוללת שיושבת לרוב הנשים בראש בצורת סדר יום ומטלות. עם זאת, גברים מנהלים אנשים בעבודה, מחזיקים תוכנית עבודה ובעלי ראיה מתכללת בדיוק כמו נשים- מי יותר ומי פחות. הבעיה היא שהם הורגלו לחשוב שזו לא עבודה עבורם ושהם גם רק מפריעים כשהם מתערבים- אנחנו הנשים גם טורחות להזכיר להם עד כמה הם עושים כל דבר גרוע. כדי להצליח, על שני הצדדים להבין ולהאמין כי יחד יהיה להם יותר קל . עליהם לחלק ביניהם עבודה וללמד זה את זה כך שלא יפריעו אחד לשני וינהלו את משימות הבית ואת המשפחה יחדיו.

הנחת יסוד שנייה, גברים לא יודעים לטפל בילדים.

אז גם אם זה נכון שנשים מורגלות, אוהבות ונוחות יותר עם טיפול בילדים זה לא אומר שגברים לא יכולים, בטח לא עם הילדים שלהם!
אני בתור ילדה הייתי מבוהלת מלטפל בילדים זרים ואת בן זוגי עד היום הדבר כלל לא מרתיע. אין לי ספק שגברים יודעים לטפל בילדים נהדר, הם פשוט עושים זאת שונה מנשים וטוב שכך. ילדים מרוויחים יותר ממודלים שונים ומגוונים של מטפלים וכמובן שבמצב כזה הם גם מחונכים לראות אבות כמטפלים לא פחות מאשר אימהות.

הנחת יסוד שלישית, גברים מפרנסים לא יכולים להרשות לעצמם להיות אבות!

הכל עניין של סדרי עדיפויות. יכול להיות שדמות האב תהיה יותר שעות מחוץ לבית או שהוא יהיה המפרנס העיקרי אבל זה לא אומר שעדיף לוותר על המעט שאותו הורה יתרום לבית בשעות שבהן הוא נוכח. מסתבר, שמעסיקים הרבה יותר סבלניים לאבות גרושים בעניין שעות העבודה וכן הם זוכים לבלות יותר זמן עם ילדיהם מכורח הנסיבות ומוצאים זאת אפשרי ומהנה. כשמתגרשים האב מוצא עצמו מצליח לצאת מהעבודה יומיים בשבוע מוקדם יותר- אז למה להתגרש? למה לא ליהנות מהאפשרות הזו בעודנו נשואים? אולי ייקח לנו יותר זמן לקנות בית, לצאת לחו"ל, אבל זה בהחלט יהיה משתלם.

כדי שהשינוי יתחיל, אנחנו חייבת לחשוב על אפשרויות שונות ממה שהתרגלנו לחשוב, ממה שחינכו אותנו. כבני זוג אנחנו חייבים לאפשר לעצמנו להיות שותפים מלאים - בין אם בשחרור השליטה בבית או בבחירה לקחת חלק גדול יותר בגידול המשפחה. נראה לילדינו שאפשר גם אחרת, שיש שני צדדים וסגנונות שונים לטיפול. בואו נבנה יחד משפחה אחרת ונחתור להעצים את ערך המשפחה שבה כולם נוטלים חלק בבנייתה .

----------------------------------------

אורנה תנעמי גרמי היא מאמנת אישית, מנחת קבוצות ומקימת מרכז הבוגרות של "קולך".
אורנה תדבר במתחם התחנה בירושלים, ברביעי הקרוב (18.5) בשעה 20:00, על חלוקת התפקידים במשפחה במסגרת אירוע "תמורות במשפחה הדתית". הקהל מוזמן. הכניסה חופשית.