הגבירה הקרה נולדה לפני כשלוש שנים, בדיוק בתקופה הזאת.
יש משהו בניצני החורף, כשהבקרים קרים ושאריות כפור מלבינות את המדשאות,
השמש הופכת שקרנית ואצלנו האמת הופכת למשמעותית, אין מי שיכול להתעלם מהגעגוע שמתעורר וקורא להתכנס פנימה.
באותו חורף, בשעת ליל מאוחרת, הופיעה הגבירה הקרה.
לא יכולתי להתעלם מהתחושות שהציפו מבפנים, כשבחוץ פתיתי שלג רכים החלו לנשור בפשטות אירונית.
הדלקתי נר וישבתי לכתוב:
"נוצות זעירות נושרות בקצב מסחרר,
קוראות למחר ללבוש חג.
פורסות שטיח לבן
לכבודה של הגבירה הקרה.
עיניי צופות בו בלבן הדקיק
בתחינה של רגע-
שברַכּותו יעטוף את כל פחדיי,
בברכתו יוריד שפע וודאי.
בהפציעו יבשר אופק חדש,
בארעיותו ישאיר חותם.
ישאיר חותם על ליבי.
קץ לבדידותי
קץ לזרותי
שתישכח עם הצינה החולפת."
המילים זרמו לאיטן והשיר החל להתגלות:
הבדידות שדופקת ללא מענה,
הפליאה מהחיזיון,
והכמיהה העמוקה לגעת באור האינסופי שהביא עימו השלג.
ייחלתי להתקרב עוד צעד אל החוֹם שמפזרת הגבירה הקרה.
שנתיים לאחר מכן.
בבוקר סתווי ונוגה עלו בזכרוני מילות השיר וניגשתי לפסנתר.
המנגינה נרקמה לאיטה והרוותה את ליבי הצמא שהמתין לה זמן רב.
הריקנות שהיתה קודם איפשרה כעת לניגון לרדת לעולם
ויחד עם צלילי השיר הופיעו טיפות היורה.
שערי שמיים נפתחו.
-----------------------
אתם מוזמנים להכין כוס תה, להתכסות בשמיכה חמה ולתת לגבירה הקרה להוביל גם אתכם...
האזנה נעימה :)
[embed]