פחד גבהים יש רק לגברים.
האיש במדים ומשקפי שמש "בסטייל קשוח אך מגניב" מדבר בשכנוע עצמי עמוק. פחד גבהים נובע מהורמון מסוים במוח - שיש רק לגברים.
תעשי גוגל.
אז עשיתי. כמובן וכצפוי - שום קשר. פחד גבהים הוא פחד גבהים הוא פחד גבהים וכולם/ן יכולות/ים לסבול ממנו.
אבל נניח שהתחקיר שלי לקוי, ונכונה העובדה שרק גברים סובלים מפחד גבהים.
מה אני עושה עם העובדה שבכל פעם שאני עולה מעל לגובה מסוים אני מסוחררת, מתקשה לנשום או לזוז ובגדול - חווה את כל סימני פחד הגבהים?
ואם אני מרגישה - אז כנראה ש"זה" באמת קיים? וגם אם אישה החווה פחד גבהים מרגישה אותו אחרת מאשר גבר בגלל הורמון קיים או מומצא - אז הפחד, הקושי, והצורך להתמודד עם משהו ממשי - הם אמיתיים, לא?
לפי האיש העומד מולי - העובדות בדוקות ומוצקות ברמה של פקודת מטכ"ל. לנשים-אין-פחד-גבהים. את-לא-חווה-פחד-גבהים.
אז הוא מקבל הרצאה על האופן השונה שבו נשים וגברים חווים דברים - גם בגוף. ונאלץ להודות שלא משנה איך נקרא לפחד - אם הוא קיים אז הוא קיים.
סיפור קטן ומשעשע.
אלא מה. הסיפור הזה מלמד על תפישת עולם חברתית. של הגברים. את הנשים.
בחינת חוויות/תחושות גוף ונפש - בארשת מלומדת ובגיבוי עובדות מדעיות אמיתיות או בדויות נעשית בעולמנו באופן גורף דרך עיניים גבריות.
אותן עיניים הן תוצאה של תכונות מולדות מעצם היותו של הגבר גבר וגם, כמובן, תוצאה של סביבה חברתית וחינוך. גבר גם לא חווה שינויים הורמונליים לאורך החודש ולכן לא יזדהה עם ה"נדנדה הרגשית" שחווה בת זוגו, וגם יחונך, למשל, לא לבכות (מכירים/ות: "מה, אתה ילדה?" "תהיה גבר"... וכו') אז הפגנת רגשות תחשב בעיניו חולשה שיש למגר.
לפעמים באמת קשה מאד להבדיל בין המולד לנרכש, בין האמת לסטיגמה. חלק מחברותיי גם תטענה שהכל כולל הכל נובע מחינוך, ואין שום הבדל מהותי בין גברים לנשים. כך או כך - חוויה, תחושה, הפרעה ולעיתים גם בעיה גופנית או העדרה - כל אלו ייבחנו כאמיתיים או מדומיינים/בדויים דרך עיני ה"סובייקט" - הגבר, שבוחן את ה"אובייקט" - האישה - דרך עיניו שלו ובאמצעות אמות מידה שנוסו (באופן ודאי כמובן) עליו. ועל כן: מה שאיני מכיר או מתקשה לקרא לו בשם - אינו קיים או לחילופין מוגדר כהמצאה או כעניין זניח.
וכך נהיינו בכייניות, הפכפכות (שינויים הורמונליים כבר אמרנו?), היסטריות... מקור המילה "היסטריה", אגב, הוא מ"היסטרה" היווני שפירושו "רחם". בעבר "היסטריה נשית" הייתה "מחלה" של ממש ותחת הכותרת הזו נכנסו מגוון תסמינים כשאחד מהם היה מצבי רוח ונרגנות. "היסטריה" בשפתנו הפכה לשם קוד לתגובה מוגזמת למשהו זניח, וכמובן, לרוב נשים הן אלו שזוכות להגדרה הנ"ל, בעוד למצוקה או תגובה מוגזמת של גבר הסביבה תתייחס בכבוד ובהבנה.
ישנו, בעצם, מין "קוד התנהגות" לא כתוב - ועל פיו נמדדת התנהגות של בני אדם. וקוד ההתנהגות הזה מכויל לפי התנהגות ממוצעת של גברים וכל השאר הוא סטייה מה"נורמה".
קחו למשל, שינויים הורמונליים. מה מצופה מאתנו? להסתיר או להתגבר, לא להפגין רגשות. ואם כן? אז את זוכה לתגובה מזלזלת "כי היא במחזור". דמיינו סיטואציה שבה מישהי בוכה כי היא ננזפה על טעות בעבודה. ועכשיו דמיינו מישהו שצועק בתגובה. צריך להמשיך ולהסביר? תודה.
ואם כבר בשינויים הורמונליים עסקינן - מצאתי לי אילן גבוה להיתלות בו: להלן מאמר מצוין מאת ד"ר ג'ולי הולנד שתורגם על ידי דפנה מאיר ז"ל על דיכוי רגשות נשיים באמצעות תרופות פסיכיאטריות. אני חותמת על כל מילה, ובכלל ממליצה על הבלוג של דפנה ז"ל - "דרך נשים".
עוד דוגמא. מהי ההתנהגות המצופה ממי שחוותה הטרדה מינית או חלילה חמור מכך? תצעקי, תבעטי, לפחות תברחי. נשארת שם? אז הסכמת. ואם לבשת משהו חשוף? אז בכלל רצית את זה. ראיתי היכנשהו משפט מעולה וקולע: "It is a dress - not a "yes"". אז ככה. מילה במילה. אל תפרשו אותנו - תשאלו מה והאם ואיך.
גם לקובעי החוק ומדיניות הענישה לקח זמן להבין שנתקפות (וגם נתקפים, אגב - בוודאי אם מדובר ביחסי מרות או חסרי ישע) לא מגיבות בבריחה התגוננות אקטיבית או צעקה לעזרה ואפילו לא בתחינה לתוקף שיפסיק - אלא קופאות במקום בלי יכולת להגיב כלל, ושהדבר בהחלט לא מעיד על הסכמה (תודה לעו"ד מיכל שלם על המידע בנושא).
ואם כבר בפגיעות מיניות עסקינן.
חווית הטרדה? תתגברי, מה את עושה עניין. זה כזה קטן, הוא אפילו לא נגע בך. מה את מספרת. מה את משתפת. לפני כמה שנים חווית את "זה"? ואת עדיין סוחבת את זה? היסטרית, חלשה, מבקשת תשומת לב אחת. למה אנחנו צריכים לשמוע, לראות, להיחשף. תני לחיות בשקט.
נאנסת? טוב, באמת היה כאן משהו ראוי ליחס... אבל -
לא הגשת תלונה? למה לא הגשת תלונה? ועכשיו את נזכרת? למה שתקת כל הזמן הזה?
הגשת תלונה? בעיה שלך שנלקחו ממך ראיות בצורה משפילה שחדרה את פרטיותך. צריך לאסוף ראיות, לא? וברור שאת צריכה לבוא להעיד, וברור שעורך הדין של "הצד השני" יחקור אותך ויכנס לפרטי פרטים (מפאת כבודם של הקוראים אינני מביאה כאן דוגמאות לאופן שבו נחקרות נאנסות בבתי משפט.). מה זה משנה שבריאותך הנפשית נפגעת - צריך להגיע לחקר האמת? צריך. ויש דרך אחרת להגיע לחקר האמת?
ועכשיו שוב: יש דרך אחרת להגיע לחקר האמת?
ועכשיו שוב...
אני בטוחה שמוחות יצירתיים ימצאו פתרון. רק צריך להבין דבר אחד: הדרך הנוכחית יוצרת טראומה נוספת אצל הנפגעות. אונס שני. אכפת לכם, בבקשה?
אבל למה אני הולכת רחוק. לא צריך להיאנס בשביל לחוות השפלה ופלישה לפרטיות שלא בהסכמה. כולנו חוות פלישה לפרטיות מדי חודש. חלקנו למדנו "לבלוע את הצפרדע" ולא להתלונן. עבור חלקנו הסיפור הזה מאד מאד מורכב. ולחלקנו פשוט לא טעים לאכול צפרדעים על בסיס קבוע.
ישנן נשים רבות - ולא רק נפגעות תקיפה מינית - שעבורן בדיקות הטהרה מהוות פעולה פולשנית. האם פוסקי ההלכה מחפשים עבורן פתרון אמיתי? ולא, צמצום הבדיקות "למינימום" אינו מהווה פתרון אמיתי, ו"קחי כדורים" / לכי לטיפול /כנסי להיריון (בחיי...) זו לא תשובה. קל וחומר לא "קשה להיות יהודי..." . נסו אתם "להיות יהודייה" חודש אחד.
נושא נוסף: טבילה בנוכחות בלנית. הטענה לגבי השיער שעלול לצוף מעל המים כבר לא ממש משכנעת. והרי הלכתית אין שום סיבה אחרת להימצאות בלנית בשעת הטבילה. באחראיות.
אז ישנן נשים ש"לא מזיז להן" ואפילו עוזר להן שמישהי נמצאת איתן בחדר, וזכותן המלאה. אבל מה עם אחרות שזה מעיק עליהן, משפיל אותן, מקלקל להן את חוויית הטבילה? באמת אין שום פתרון אחר לשיער הסורר? גומייה רפויה חדירה למים, משהו? ומה עם בעלות שיער קצר?
כבוד הרבנים המג'גלנגים בהלכה בכישרון כה רב - הרי האתגר לפתחכם. אל תגידו "אי אפשר". תהיו יצירתיים כמו שאתם יודעים להיות במקרים אחרים. אפשר גם אפשר למנוע את כל הסבל המיותר הזה אם רק מכירים בכך שיש כאן מצוקה אמיתית קיימת ולא "היסטריה נשית".
התוצאות העגומות של מדידת הנשים במבט גברי מביאות לזילות החוויה שלנו אפילו בעיני עצמנו - עד שאנחנו, הנשים, מתחילות לפקפק במה שאנחנו עצמנו חוות ומרגישות. "האם זה אמיתי" - אנחנו שואלות את עצמנו לנוכח הסחרחורת התוקפת אותנו בגובה - הרי פחד הגבהים לא קיים אצלי. ואם הוא לא קיים - אז מה אני מרגישה? כנראה שאני לא מרגישה. אבל אני כן - אז מה ההפרעה המוזרה הזאת?
זו תחילתה של הדרך שבסופה ממתינים לנו דימוי עצמי נמוך, חוסר אמונה בעצמי, כעס, ולפעמים התוצאות עגומות אף יותר - עד כדי סכנת חיים.
אז מה עושים? כנראה שהתשובה היא: "עושות"!
רק אנחנו יכולות לשנות את השפה בכך שנתחיל לסמוך על עצמנו, על התחושות שלנו. לדעת שכל מה שאני חווה הוא אמיתי ונכון, ודורש הכרה. את ההכרה שלי עצמי, קודם כל.
ברגע שאנחנו, הנשים, נחזור לזהות את התחושות שלנו ולהתחבר אליהן - גם נדע לוודא שמקשיבים לנו, ולא מבטלים את המצוקות שלנו בטענות שטחיות ובפתרונות שאינם פתרונות. לא נאפשר לאיש לדחות אותנו בקש.
ואז, אני מקווה, נדע גם לעמוד על מה שמגיע לנו בצדק. למשל - גביית עדות בדרך מכובדת, למשל כבוד בסיסי לפרטיות בשעת טבילה, למשל קבלת התגובה הרגשית כחלק לגיטימי מספקטרום רחב של תגובות אפשריות.
נדע לדרוש יחס הוגן, בשם השונות ובשם השוויון.
לחיי פחד הגבהים הנשי.