מעמד חלוקת התעודות שנמסרו השבוע לתלמידים הזכיר לי סיפור ששמעתי מחבר שלי, מחנך בעצמו:
כמו רוב המחנכים, עומס בדיקת המבחנים והתעודות גרם לו להגיע לתעודות האחרונות מתוך עייפות. אמנם ידע שמדובר ממש בדיני נפשות מאחר ואתה לא צריך יותר ממילה כתובה אחת ולא במקום בכדי לצלק תמידית נפש של ילד, אולם הזמן דחק ותאריך ההגשה הגיע וכבר לא הייתה לו ברירה.
בתעודה האחרונה, הרגיש שהוא סוחט את טיפת הצלילות האחרונה שלו, עבר עליה פעמיים לוודא שלא עשה פדיחות והגיש.
למחרת בערב קיבל שיחת טלפון מאמו הנרגשת של אחד מתלמידיו היותר 'מורכבים'. בהיות חברי בעל פז"ם מוכח בשוק, ידע כבר שאחרי התעודות עליו להיכנס לכוננות ספיגה של 'צבע אדום'.
האמא פתחה בהרעשה ארטילרית כבדה ורימזה על הבאות:
"אתה לא יודע מה עשית לבן שלי!"
הוא החליט שזה הזמן המצוין להפעלת מערך הנ"ט ושיגר תשובה לאוויר:
"מה זאת אומרת? זה ממש נחמד מצידך לבוא עכשיו ולהתלונן כשכל השנה בקושי ראיתי אותך ולו פעם אחת וגם אז התנצלת אחרי עשר דקות ואמרת שאת ממהרת לאספת ההורים של הילדה שלך, אז נראה לי שזה קצת הזוי שאת באה אלי עכשיו בטענות!".
אבל האמא, לא כל כך ספרה אותו והמשיכה בשלה:
"אתה פשוט הפכת אותו לגמרי! שתדע לך שאני הולכת לזכור לך את זה לכל החיים!"
בשלב זה זיהה חברי המחנך שהשיחה הולכת למקומות לא בריאים והגיע הזמן ללחוץ על הכפתור האדום לשיגור נשק יום הדין:
"גברת אני מבקש ממך קודם כל להנמיך את הטון אחרת אאלץ לסיים את השיחה!"
אבל האמא כבר הייתה על האוטוסטרדה, נעולת מטרה ובלתי ניתנת לעצירה:
"והחיוך שלו חזר! כל כך התגעגעתי לילד הזה",
"רגע, מה אמרת?" הוא ניסה לאתחל עצמו מחדש.
"שבגלל המאה שהבאת לו, המאה היחיד שבני קיבל בשש שנותיו בבית הספר, הוא נראה בן אדם אחר לגמרי וגם הצבע חזר לו סוף סוף ללחיים".
הוא התחיל להרגיש מבולבל וביקש מהאמא להמתין רגע, אחר רץ מהר למחשב מאחר וידע שאין מצב שהוא הביא לנער המתקשה הזה מאה עגול היות והציון הגבוה ביותר שלו אצלו עד עכשיו בתעודה היה גירוד השבע. מהמקום התחתון.
הוא הסתכל שוב והתברר לו שבטעות החליף באביחי ובמקום להצמיד את המאה לאביחי המצטיין הכיתתי הוא הביא לאביחי המתקשה שבחיים לא קיבל ציון גבוה יותר משמונה.
למחרת בהפסקה בכיתה, אביחי ניגש אליו, הסתכל לו בעיניים ואמר לו:
"המחנך, שתדע שלא ישנתי כל הלילה בגלל הציון שהבאת לי. אתה מבין? סוף סוף אני יודע שיש בכל התעודה מקצוע שגם אני שווה בו מאה ולשם שינוי הוא לא ספורט".
הוא סיפר לי שאילו היה יודע מראש עד כמה המאה הזו תשפיע על הדימוי של התלמיד הזה , היה מלכתחילה 'טועה'.
מאז בכל כתיבת התעודות, עושה חברי את הט.ל.ח (טעות לעולם חוזרת) הקבועה שלו ודואג להעלות בכל פעם לנער מתקשה אחר שתעודתו חפה מתשיעיות ועשיריות , את הדימוי העצמי על ידי עיגול נכבד (שהרי יש פעמים וה'מאה' יהיה כל כך תלוש מהמציאות שכל האמינות תתפוגג) של כמה נקודות בציון כלפי מעלה.
ועוד דבר אחד הוא למד מאז:
לפעמים אין בין תקווה לייאוש, בין דימוי עצמי בריא לתסכול מתמשך אלא
מאה אחד בלבד.
המאמר יפורסם השבת בעלון 'עולם קטן'.
אבינועם הרש, מחנך ומעביר סדנאות לנוער וחדרי מורים
לתגובות: avinoam811@gmail.com