בקרוב יהיה עוד פיגוע. מישהו ייהרג מאבן או מירייה, מדריסה או מבקבוק תבערה, ושוב יחזור הכל על עצמו. את המדריך הזה אני כותבת בשביל אותם המעטים מאתנו שעוד לא חוו את זה מקרוב. רובנו כבר היינו שם, ואנחנו יכולים לספר. זה לא באמת יכין אתכם מראש. אתם תחוו בדיוק את מה שאנחנו חווינו, באותה הפתעה ובאותה עוצמת תדהמה. אבל לפחות תצטרפו כבר עכשיו למעגל. תרגישו בנוח, לכולנו יש מקום בסירה.

מי זה היה הפעם?

מישהו מהמשפחה שלי נרצח

ברוך הבא למשפחה. כולנו מרגישים אותו הדבר: שכל אחד מאתנו מרגיש אחרת. נכון, זה לא הוגן שדווקא אנחנו נבחרנו. ועוד יותר לא הוגן שאף אחד לא מרגיש כמונו. והכי לא הוגן? המשא הכבד על הגב, של כאב של אומה שלמה. יש אנשים שנפטרים מסרטן, יש שנהרגו בתאונת דרכים, ואילו הכאב האישי שלנו הוא הכאב של כל עם ישראל. חשוב לי שתדע שזה עובד גם להפך: אחרים עלולים לנסות לקחת ממך את הכאב האישי הזה, ולנסות להבין קצת מה זה טרור. אחרים ישאבו ממך כוחות להמשיך ולהתמודד עם הטרור שעוד יבוא. ולפני שתמצא דרך למנוע את הפיגוע הבא, אני מאחלת שתמצא דרך למנוע את האימה מפניו. יש לך כל כך הרבה ממי ללמוד.

החבר שלי לא ישוב עוד

"היה פיגוע. מישהו שאתה מכיר נרצח". במקרה הטוב יכינו אותך לזה, אבל תמיד זה ייפול עליך בלי שתבין למה דווקא הוא. ותמיד תסתובב בלי חלק אחד בלב. החבר שלך ייקח איתו אל הקבר או אל השמים זיכרונות וחלקים שלמים ממך. ככה הוא ישאיר אותך תמיד עם געגוע. כשחלק ממך מת אתה תמיד רעוע. אתה תייחל ליציבות. היא לא תבוא, אבל אתה תמיד תשאף לשם. כנראה תמצא את עצמך מתפלל תמיד לביטחון. רק כשהוא יבוא אתה תפסיק לחשוש שייפול עוד חבר בקרב. כי עד שהוא יבוא, גם זה יכול לקרות. גם זה קרה. לכן אין טעם להמשיך את החיים כפי שהיו. שנה אותם.

לא הכרנו באמת

אתה לא היחיד שחי בעולם וירטואלי. כבר כמעט אין מי שייעלב אם תיקח גם אליך קצת אֵבֶל. פעם, כשהייתי רק בת שש עשרה ודוד שלי נרצח, ניכסתי לי בלעדיות. אחר כך רציתי שכולם ישתתפו באבלי. אבל אתה, מה שפר חלקך, גם מכיר וגם לא מכיר. תרצה - תתאבל, לא תרצה - זה יבוא ממקום אחר. הכאב הוא ציבורי, ולהרגיש אותו אישית זה רק בחירה. איך אתה רוצה את הפיגוע שלך? קח את זה למקום שממנו הכי קל לפעול או להתפלל, להתייאש או להאמין. הרי אם ממילא לא תדרוך על אחרים בדרך ("אני הכרתי אותו יותר ממך!"), ה' בוודאי יאזין לתפילותיך.

כולם מכירים אותו חוץ ממני

הם יודעים שאתה לא מבין אותם. הם יודעים שאתה לא יודע איך לפעול. תהיה רגוע, גם בשבילם זאת פעם ראשונה. ואם בשבילם זאת פעם שנייה ואילך - גם אז הם יתמודדו עם כל תגובה שלך. לא נעים, לא אשמתך. אתה יודע בדיוק אשמתו של מי זו. אם החבר שלך מתאבל עכשיו, אם גם הוא עכשיו נפגע טרור - זכותך לכאוב את הטרור שווה לשלו. אגיד את זה ככה: המחבל היה יכול לרצוח כל אחד. ממש לא משנה לו מי הוא זה שנפל. מבחינתו שיהיו כולם עצובים ושלום על ישראל.

"מילים הן רק תחליף למה שאין לומר"

אתה רוצה להספיד. אתה רוצה שכולם ידעו מה הוא היה. אתה רוצה להסביר במילים את מה שאתה מרגיש, כי כבר אין את מי לחבק, וכי המחשבות השקטות חונקות אותך מבפנים. אל תיבהל, כולם יאמרו ויכתבו. אל תיבהל, זה תמיד ייראה לך פחות ממה שהתכוונת. אל תיבהל אם המילים יוצאות פשוטות מדי. שם למעלה הוא יודע בדיוק מה רצית, וכאן למטה - כאן למטה אוספים מילה למילה ולעולם לא מצליחים ליצור מהן מחדש את מה שאבד. אפשר להסתפק בזה.

תיכנס לפייסבוק

מה, אני אגיד לך לא להיכנס? תיכנס. תמצא שם סערת רגשות גדולה, כל אחד מוסיף מילה משלו, כל אחד מנסה לתפוס את קצה קצהו של האֵבֶל. תפוס את הקצה שלך אם תרצה, עזוב את הקצה שלך אם לא תרצה, תדע שאפשר ליפול לייאוש. למה לא, בעצם? כל כך הרבה מילים שבעוד כמה שעות ייסובו על נושא אחר. כל כך הרבה אנשים שמחר יכתבו דברים אחרים כל כך. אתה רוצה שכל היום, כולם, ידברו רק על זה. אתה רוצה לעסוק רק בזה. אבל יש לך בית, יש משפחה, יש ילדים. את חוסר האונים הזה תראה לאלוקים, אולי הפעם הוא ישמע.

אתה עומד לעקוב אחרי המבזקים

זה לא באמת נשלט. אתה תחפש כל שביב מידע על האיש שאבד. אתה תרצה ללקק את טיפת דמו האחרונה, לדעת שאתה נפרד אחרי שניסית הכל. אבל הוא לא יישאר, הוא ילך, והחיים שלך יחזרו למסלולם, צר לי לבשר לך. והמסלול הזה כולל לפעמים גם פניות חדות נוספות. מיד תגלה כמה שאתה מואס, פתאום, במילים. תכעס על פוליטיקאים שרק מדברים. תכעס על מי שאתמול דיבר על משהו חשוב פחות בלהט גדול יותר. תכעס על מי שלא מדבר בכלל, על הרדיו, על הרשת. עוד מעט אתה תחשוב אחד מן השניים: שהכל עומד על מילים, ושהמילים לא שוות כלום. יכול להיות שתחשוב זאת וזאת גם לסירוגין. מזל שיש בעולם אחד שבאמת מקשיב למילים. אם אין לך עם מי לדבר, דבר אתו.

הכל אותו דבר

הכל אותו דבר. בשעה שלאחר הפיגוע תקרא הספדים מוכרים על אנשים לא מוכרים. זה לא בכוונה, אפילו אתה עלול לכתוב דבר כזה. זה מפני שכולנו בני אדם, וכל אחד מאתנו מיוחד, וכבר נלקחו רבים כל כך מאתנו, שנראה לי שכבר ניסינו את כל סוגי ההספדים. אבל מה שאתה מרגיש הוא שלך, ואם משנה לך שזה מתבטא כמו שרבים אחרים ביטאו את זה - אני ממליצה לך לנסות משהו חדש. במעשים, לא במילים. מה ימנע את הפיגוע הבא? ככל שתנסה למנוע אותו, כך ההספד שלך יהיה מיוחד יותר, ככה אתה תרגיש שעוד אפשר קצת לבטא את זה. כן, אולי רק ככה זה עובד.

מה עושים עכשיו

אל תשאל איך חוזרים לשגרה. אתה תחזור אליה אוטומטית, זה מובנה בך. לא תמיד אתה תרצה את זה. לפעמים תרצה שהכל יקפא ולא תעכל את ההלם שלך לעולם. אבל זה לא יקרה. בסוף השגרה שלך תחזור אליך, ותמצא את עצמך חושב על משהו אחר. למה שזה יפריע לך? הרי למנוח אתה לא חייב כלום. אבל אם לעצמך אתה חייב, ואם אתה נחוש למנוע את הפיגוע הבא, תכניס לעצמך מיד לסדר היום תכנית. תכין את עצמך. מה אתה רוצה לעשות, עם מי אתה בוחר לשתף פעולה? אל תתייאש. בסוף, בעיתה או אחישנה, מישהו יגיד: טוב, די. ויביא את המשיח. פתאום יהיה לנו מלך אמיתי. כולם יקבלו עליהם את מוראו ואת מורא ה'. ועם ישראל לעולם לא יושפל שוב. רק בזה אתה יכול להיות בטוח.