לא יצא לי להיות בהרבה בתי כנסת בראש השנה, אבל כן יצא לי לשמוע הרבה סיפורים. יש את הסיפורים הגבריים מראשי השנה בישיבה או בבתי כנסת מיוחדים, כאלה שהתפילות בהן מתארכות ומסתלסלות לשמיים, השירים והריקודים מלווים את הפיוטים ובעל התוקע הוא אחד כזה שאי אי אי.... אין עוד תקיעות כאלה.
ויש את הסיפורים הנשיים. ההם מעזרת הנשים הצפופה בראש מדרגות מפותלות, כאלה שהיה קשה לעלות ולרדת עם בטן הריונית או עם מקל סיוע המלווה את הצעדים המזדקנים. יש את אלה שיודעות כי אכן יש דרשה יפה, אך הן מעולם לא שמעו אותה כי היא מתנהלת בקול שקט הרחק ממקום מושבן. יש גם סיפורים על ארגון הסעודה, הלבשת הילדים, צעידת התהלוכה כולה לבית הכנסת לשמוע קול שופר, ושם לגלות כי שוב שכחנו שיש קודם דרשה, ועד שהדרשן סיים הילד סיים את שקית הבמבה ושוב התקיעות נשמעו במעומעם הרחק מגן השעשועים.
רוב הנשים אפילו לא שמות לב שאלו הם הסיפורים. ככה הן גדלו, בבתי כנסת כאלה הן התפללו מגיל שלוש, וכשבגרו הופנו אחר כבוד אל מעבר למחיצה. אולי שם היה שלב בו הן חשו כי התפילה מתרחשת הרחק מהן וזה חבל, אז או שהן הרכינו ראש והתרגלו לשמוע רק את רוב התפילה וחצי מהדרשה, או שהן הבינו כי אין להן מקום בבית הכנסת וחזרו הביתה.
הרשו לי להקדים את המאוחר: "אתן לא חייבות!". נכון. אנחנו לא חייבות. לפחות לא במניין. אנחנו לא חייבות להיות חלק מהציבור שמבקש מהקב"ה לפתוח שערי שמים. אנחנו לא חייבות להיות נוכחות כשהקהילה כולה בוכה יחד "מי במים ומי באש". אבל בואו נדבר רגע על הדברים שאנחנו לא חייבים בהם. אנחנו לא חייבים להתפלל שש שעות תפילה שיכולה להסתיים בשעה וחצי-שעתיים. אנחנו לא חייבים לחזור על תקיעה שבע פעמים כי היא לא הייתה מספיק מהודרת. אנחנו לא חייבים להאריך בדרשה שתיכנס לליבות כל השומעים. ובכל זאת הציבור עושה זאת ולא עוצר להגיד: "אבל לא חייבים". למה? כי אנחנו לא עושים רק את מה שאנחנו חייבים. נקודה. אנחנו עושים דברים גם כדי להיכנס לאווירת היום הקדוש. אנחנו עושים דברים גם כדי שתהיה לנו אמירה כציבור. אנחנו בעיקר עושים דברים כי (אני מקווה) אנחנו רוצים לעבוד את ה' באמת ולא לחפש רק מה חייבים ומה לא.
זוגות צעירים. בערך שליש מהציבור בקהילה ממוצעת וקרוב למאה אחוז בקהילות אחרות. בדרך הטבע האשה לא זוכה לראות חלל בית כנסת מבפנים בערך חמש עשרה-עשרים שנה. ונכון, גם אני שמעתי מנשים יקרות מאוד שבשלב הזה הן לא הרגישו צורך להיות חלק מהתפילה וחשו את ראש השנה בשמחה מבעד לעגלה ולעריכת השולחן העמוס לקראת שוב הבעל מהתפילה. לעולם לא אזלזל בנשים אלה, אני מכבדת אותן מאוד, אבל אני מבקשת שתכבדו גם אותי. אני לא מרגישה כך את ראש השנה. אני מרגישה החמצה וגעגוע. לפעמים אפילו איני מסוגלת להקשיב לשירי התפילה עוד טרם החג רק כדי שהדמעות לא יעלו לתוך תחושת הריק הגדולה שאופפת את נושא תפילות החגים כבר כמה שנים טובות (ב"ה!). זה לא אומר שאני לא שמחה לגדל את ילדי, זה לא אומר שאני לא מרגישה סיפוק מעצם היותי אמא, זה כן אומר שאני לא חלק מהציבור בשנים אלה.
אני לא באה לעסוק כאן בפתרונות. בעיני הם רבים ויופיעו בעיני כל מחפש. אפשר לסנכרן את זמני תפילת הוותיקין עם זו המרכזית על מנת שאחד מבני הזוג יוכל להחליף את השני בנחת עוד לפני תפילת המוסף. אפשר ליצור חלל אטום מרעשים ונגיש לעגלות לצד עזרת הגברים ושם יתפללו בשמחה אמהות לצד ילדים. אפשר אפילו לקיים תקיעות שופר כהלכתן בגן השעשועים הסמוך לבית הכנסת כדי שכולן יצאו ידי חובה בשמחה ואפילו ברוב עם. ואני יודעת שאני לא חייבת לשמוע קול שופר, אבל אני רוצה. אפשר המון דברים, צריך רק לרצות. העניין הוא לא להציב טלאי על טלאי, ולמצוא פתרונות זמניים או מפוקפקים, אלא לחשוב על כך מראש. איזה ציבור אחר שלא היה נגיש לתפילה היה מופלה בצורה כזאת? האם בית כנסת שלא היה נגיש לעיוורים היה מציב שלט (בכתב ברייל כמובן) שמתנצל בפני העיוורים הבאים בשעריו, אך סומא פטור מן המצוות.
האם קריאתי זו נשמעת פמינסטית? אם כן, הרי אתם טועים לחלוטין. זו קריאה חברתית לכל דבר. אני רוצה לקחת חלק ואין לי אפשרות. בואו נחשוב כקהילה כיצד הדבר ייתכן. אני מבקשת מכם, מתפללים יקרים, כאשר אתם יוצאים מהתפילה מדושני עונג מסלסולי החזן או מהורהרים עמוקות מהדרשה חודרת הלבבות של הרב, האם החמרת המנהגים משליכה על כל היבטי התפילה? האם כולם חשו בנוח להיכנס לבית הכנסת? האם לא עמדו עשרה גברים מאחרים ופטפטו בכניסה לעזרת הנשים המצומצמת שהוקצתה לבעלות עגלות למינהן? האם לא הקפדתם על קלה כחמורה וסתמתם את הרווח שבין הגברים לנשים בשבכה מורכבת חסרת חורים, כזו שמשאירה חמישים אחוז מהמתפללות ללא אפשרות לחוש ולהיות חלק מהתפילה? האם לא פספסתם בגדול עשרות נשים שרוצות ויכולות לקחת חלק אם רק תתנו להן?
אשה שמגיעה עם עגלת תינוק לבית הכנסת תרגיש כמעט בכל מקום בארץ מפריעה ומיותרת. זה יכול להיות תינוק בן עשרה ימים שרק ישן, וזה יכול להיות פעוט שיישב בשקט להפליא בכל התפילה, ואולי זה אפילו נפל על שעת השינה שלו. כל זה לא משנה. ברוב המקרים היא לא תוכל להיכנס כי עזרת הנשים מוקמת במעלה המדרגות. בשאר המקרים פשוט לא יהיה לה מקום או אפשרות לגלגל את העגלה פנימה ולאו דווקא כי כל בית הכנסת צפוף, אלא כי היא האחרונה בשרשרת המזון עליה חשבו כשעיצבו את בית הכנסת.
וחכו, תנו לי עוד שורה לפני הטענה הבאה. "נשים פשוט לא באות, אז מה את רוצה". האמינו לי, לי זה כואב יותר. נשים לא באות לתפילה. בחלק מן המקומות הן ממלאות עד לתפוסה מלאה עזרת נשים צפופה ובחלק מן המקומות הן פשוט לא באות. אז הרשו לי להגיד, מדובר בגלגל סובב. נשים לא באות כי אין להן מקם בבית הכנסת. כי בגיל 12 הן ניסו וראו שזה ממש לא נוח להיות מעבר למחיצה חסרת חורים ולא לראות ולא לשמוע את התפילה. כשהן ניסו לבוא בגיל מאוחר יותר יכול להיות שכמה פעמים עזרת הנשים אפילו הייתה נעולה בפניהן, ולאחר מכן הן הבינו שאין להן מקום במצבן המשפחתי. אז הם הפסיקו לבוא. יש כאלה שאפילו גילו בשמחה שהרבה יותר נחמד לשלוח את הילדים ולהתפנק עם התינוק התורן ומוסף השבת שלא נמצא בסידור. אבל השאלה היא לאן אנו שואפים? בעיני השאיפה הציבורית צריכה להיות כזו שאומרת לנשים: בואו לקחת חלק. היכנסנה לוועד בית הכנסת עזורנה לנו לחשוב כיצד אנו מעצבים מחדש את התפיסה הקהילתית בנוגע לתפילה כך שגם אתן תרגישו חלק.
כשתחזרו מדושני עונג מבעל תפילה מיוחד בקולו שהאריך היכן שצריך וקיצר היכן שלא, חישבו שאתם עשיתם הכל כדי שהגינונים לא יהיו חיצוניים אלא גם פנימיים. שלא תהיה אשה מבנות הקהילה שתשב בבית בדמעות ותדע שאפשר היה אחרת לו רק היה מי שיקשיב. תנו לנו מקום, בבקשה.