כל שנה, כסביבות ט"ו באב צצים פולמוסי ה'מי אשם ברווקות המאוחרת במגזר הדתי'.
ערימות של מילים, תובנות, מחקרים ומנתחי מוח מנסים לברר מהי הסיבה ל'תופעה'.
"הרווקים שקועים בתרבות המערב", "הרווקים התחרדו יתר על המידה", "הביצות אשמות", "הם פשוט נהנים להיות רווקים".
מספיק. תסגרו את הבית משפט שדה הזה ותשלחו את השופטים הביתה!
אגיד את זה בפשטות- לא תמיד הרווקים אשמים. מה לעשות? הם לא בוחרים בזה.
הם הולכים לדייטים ככל יכולתם, מנסים ליזום קשרים, מתפללים, מקווים, נודרים ובוכים- זה פשוט לא הולך. "תמיד אפשר לעשות יותר", מקשקשים להם, והם באמת תמיד עושים יותר. זה פשוט לא מצליח. לא מצליח, הבנתם?
תפסיקו לשפוט אותם כל הזמן, תפסיקו לערוך דיונים מפולפלים עם האגודל מה הסיבה לתופעה.
חברים, סליחה שאני נאלץ לפוצץ לכם את הבועה, זה שיש הרבה רווקים, לא אומר שהם חלק מ"תופעה"!
החיים החברתיים שלהם בביצות, בשלוליות או בנהרות, נוצרו בדיוק בגלל אותם השופטים שקמו להם בקהילות הדתיות של ההורים שלהם. אם הקהילה הדתית לא תדע להכיל רווקים בתוכה, הרווקים יקימו קהילות משלהם. בקהילות שלהם אף אחד לא שופט אותם, לא מעלים נגדם ביקורת, ולא מרחמים עליהם. בקהילות שלהם מבינים שאדם יכול להיות טיפוס מאד מוצלח גם אם עדיין, על אף כל המאמצים, הוא לא הצליח להתחתן. ותתפלאו, הם אפילו מצליחים לשמוח בקהילות שלהם.
רוצים את העצה שלי? במקום לבזבז את הזמן שלכם לכתוב מאמרי דעה על הסיבות לרווקות, כתבו לעצמכם רשימת חברים להתפלל ולהכיר להכיר להם בני זוג, זה מה שבאמת יעזור.
והאמינו לי, הם יעריכו את זה הרבה יותר.