"אני...אוהב את כולם...ואותך...וגם את ה' יתברך...ואת כל הדרדסים". משפט כזה הוא די אופייני שאני אומר אותו, אחרי בקבוק יין אדום באמצע סעודת פורים. "היי, כולם! אתם צריכים לדעת שאני התחתנתי עם האישה הכי שווה בעולם...וגם אם הייתי מנפיק אותה בבורסה, הבורסה הייתה מתמוטטת מרוב שהיא שווה". משהו בסגנון הזה יהיה המשפט הבא שלי. כן, בפורים אני שותה, משתחרר ובדרך כלל מתחיל להלל את אשתי בפני כולם.

נשמע לא רע, אבל המצב של היום הוא פרי עבודה של שנים מרות. למרות שפורים זה יום הנישואים שלנו (התחתנו בפורים קטן, שנה מעוברת)- זה היה היום הכי סיוטי בשנה לאשתי. הייתי משתכר, מקיא, משתולל...והיא הייתה צופה בתדהמה וגועל. הפי אניברסרי, דרלינג.

היום, אני שותה במידה, אני מתכונן נפשית ואז השתייה באיזון והשמחה בסבבה. והאישה? עדיין לא ממש חוגגת בכיף, כי היא צריכה לטפל בילדים, אבל אין ספק שהמצב השתפר.

(צילום: רותם חדד הלוי)

אז למה פורים צריך להיות כל כך מבאס לנשים? מתי הן משתחררות?

אנשים לא אוהבים לחשוב על נשים ששותות. זה לא שייך, זה לא מכובד וזה מצטייר רע עם הדימוי האצילי של האישה. כשאני חושב על זה, אנשים לא אוהבים לחשוב על האישה נחה בכלל. משתחררת. גם אשתי נמצאת בפול-טיים ג'וב של ילדים, בישול, ניקוי, ארגון, סידור ועיצוב. שלא תחשבו לרגע שאני יושב בצד ומעשן נרגילה. אני לצידה עם ארוחת הערב האינסופית, המקלחות המתישות, ההשכבה הסוחטת...וניקוי הבית במשך שעה וחצי אחרי הקרב.

אבל...בערך ב21:30 אני זורק את הכפפות גומי, מוריד את הסינר ונשכב על הפוף ואומר: נגמר! אין מצב. עכשיו זה כוס תה עם שוקולד. עכשיו סרט. עכשיו מדברים. עכשיו קוראים. עכשיו מנוחה. היא מסתכלת עלי בתדהמה ומסרבת- "יש עוד המון מה לעבוד" ואני אומר- "המנוחה היא עבודה בפני עצמה. חייבים לעשות אותה. זה עבודת ה'".

קראתי השבוע שהרב טאו אמר על שיטת 12 הצעדים (שיטת הגמילה הכי אפקטיבית כיום) ששורשיה נוצריים וצריך להתרחק ממנה. מה שהבנתי מהכתוב זה שהגישה שהרב מתנגד אליה היא ש"האדם הוא חלש". אני לא רוצה לחלוק על הרב ואני בהחלט מאמין שהגישה היהודית מאמינה בכוח האדם להתגבר ולשנות את העולם. אבל מה שחסר לנו היום, זה גם קמצוץ של "חולשה". של להגיד: "באמת, תנו לי לנוח, לשחרר. אני לא סופרמן פור גודז סייק". זה גם מהלך רוחני. להתוודע לשבריריות שלנו, לסופיות שלנו, לנצרכות שלנו. כי אנחנו לא מלאכים. ומגיע לנו קצת פאן.

אז החברות של אשתי הקימו מחתרת קטנה. הן נפגשות פעם בכמה חודשים לחגוג איזה יום הולדת...ושקיות ההפתעה מכילות וודקה, ויסקי ובירות משובחות. הן שותות ורוקדות.

וכמו הפורים הגברי, הן חוות עליות וירידות, צחוק ובכי, פורקות סיפורים כואבים ומרגשים, מזדהות והעיקר- מתחדשות. חוזרות הביתה, לפעמים קצת מקיאות, אבל אנחנו הגברים- מסתדרים. טיפ קטן: לפעמים אנחנו פשוט לוקחים איזה ערב משוגע ושותים ביחד. קמים בבוקר שמחים יותר עם יותר כוח להמשיך במסע החיים. עד הויסקי הבא.