מידי יום מתפרסמים עשרות חיבורים תורניים חדשים. מרביתם מופצים להם בכמה מאות עותקים ומונחים בספריות שאפילו בפסח לא טורחים לנער מהם את האבק. כזה יכל היה להיות הספר הנורא "תורת המלך". הוא נכתב ע"י אנשים חסרי סמכות משמעותית, אשר נמצאים בקצה הקצה של היצירה התורנית. לשמחתם של כותבי הספר, יש מי שמקדם להם את המכירות והופך אותם לגיבורים. מקדמי המכירות אינם נערי הגבעות, אלא דווקא ידידי שומרי החוק, אשר החליטו לעתור לבג"ץ כנגד הספר.
בניגוד לספר הלכה העוסק ב"מה מברכים על במבה" (יש כזה ספר!), הספר "תורת המלך" עלול להיות מסוכן מאוד.
תלמיד שאינו בקיא ברזי הלכה, עלול להבין שעליו לקחת את החוק לידיים ולפגוע בערבים חפים מפשע. את זה כולנו רוצים למנוע והשאלה מה היא הדרך למנוע זאת. פעילות חינוכית הנעשית בתוך ציבור קוראי הספר, קרי הציבור הדתי, היא הדבר הנכון. יש לפעול כנגד התופעה על ידי הוצאת חוברות, ימי עיון, ופרסום דעתם של הרבנים החשובים בציונות הדתית אשר יצאו כנגד הספר וטענו כי הוא מעוות ומסלף את דרך התורה.
אינני ממעיט חס וחלילה בחשיבותה של מערכת החוק והמשפט. יש לכבד את כל מה שנעשה בעבר ואת כל מה שיחליט בית המשפט בעתיד, לא משנה מה. כל רב או אימאמם חייב להיות נתון למרותו של החוק שאמור למנוע אותו מלומר דברי הסתה. אלא שהחוק במקרה זה של חיבור ספר אל מול ערך חופש הביטוי אינו ברור. קשה למדוד כאן מהי הסתה, והמציאות הינה מורכבת. לכן, השאלה אינה מה צודק, אלא האם חכם ליזום מהלך אקטיבי המבקש משופטי העליון להביע את דעתם.
מהלך זה, יהיו תוצאותיו אלו או אחרות, לא ימנע את המטרה שלשמה פנו העותרים אלא רק יגביר ויחזק אותה. ממה נפשך: אם בג"צ יעמיד את כותבי הספר לדין, על חיבור תורני (נוראי!) שכתבו, הם יהפכו לגיבורים. אם הבג"ץ יטען שלא ניתן להעמידם לדין, הרי שבכך הוא יעניק כשרות למחברי הספר אשר יוצגו כמי שניצחו את בג"ץ.
אני סולד מהספר ומתעב את אירועי "תג מחיר", אך דווקא משום כך, במקרה של ספר, בו מדובר על חשש ממעשים עתידיים ולא על מעשים שנעשו בפועל, הרי ש"שב ואל תעשה- עדיף".
הכותב הינו יו"ר תנועת "נאמני תורה ועבודה".