יום הפורים, שעה 10:00 בבוקר, דפיקה בדלת. "אני לא מאמינה, שוב הם הקדימו אותנו במשלוח המנות. קדימה, צריך לאלתר משלוח חדש…". נשמע מוכר?
מצוות משלוחי המנות הפכה לתחרות מעיקה של החלפת ממתקים הורסי שיניים אשר ממילא יישרפו עם החמץ בערב פסח.
המצווה שאמורה הייתה לחבר את ישראל זה לזה, הופכת לטראסק שלם של התחשבנות למי לשלוח ולמי לא מגיע, מי שלח לי משלוח קטן ולכן לעולם לא יקבל ממני משלוח מנות ומי הפתיע אותי במשלוח יוקרתי ולכן יהיה מעתה חברי הטוב.
יש לי הצעה לסדר היום. הבה נפסיק עם המנהג חסר הטעם של החלפת ממתקים בין חברים. אולי חברות הממתקים ורופאי השיניים יינזקו אך זה בוודאי לא החשבון שלנו. במקום זאת, הבה נחפש תחליף אשר יביא באמת לקירוב לבבות כפי כוונת המצווה המקורית.
אם נכין 2-3 משלוחים לכל היותר, אך נשלח אותם לשכנים שלנו, אותם שכנים שאיננו פוגשים בבית הכנסת, השכנים שחוץ מלומר להם בוקר טוב במעלית אין לנו כל קשר איתם, אולי הם באמת יעריכו את המשלוח. משלוח מנות זה באמת יוביל לקירוב לבבות.
אולי נחפש גם מעבר לכביש את העולה החדש מרוסיה, אותו אדם אשר רגילים אנו להסתכל עליו בהתנשאות כל אימת שאנו חולפים על פניו. הוא בהחלט יעריך את משלוח המנות.
אולי אף נגדיל עשות וניסע לקצה השכונה, האזור הפחות יוקרתי בלשון המעטה. שם נשלח מנות למשפחה האתיופית שפעמים בעוונותינו איננו סופרים אותה כלל.
לא אל תבינו אותי שלא כשורה, אין מדובר כאן במתנות לאביונים או במצוות צדקה. זוהי מצווה אחרת לחלוטין. מדובר על מצוות משלוח מנות, מצווה של "שווים בין שווים".
הבחירות האחרונות הוכיחו שהחברה הישראלית מחפשת את ה"יחד". לציבור נמאס מהמגזריות והסקטוריאליות. הישראלי המצוי , מחפש היום לבנות גשרים ולא חומות. "משלוח המנות" הינה מצוה אידיאלית שעשויה לבנות גשרים ולשבור מחיצות. חבל לבזבז אותה על ממתקי סרק.
לעיתים יש לנו נטייה לנתק מצוות מהקונטקסט המקורי שלהן. אנו קוראים בכל שנה את מגילת אסתר, מתמקדים בעלילה, בדמויות ובניסים, בתחפושות ובצחוקים, אך שוכחים את המסקנה העיקרית של המגילה, וכפי שניסח זאת הרמב"ם: "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים ". מצוות חג הפורים ובעיקר משלוחי המנות ומתנות לאביונים נועדו להזכיר לנו את חשיבות ערכי האחדות והצדק חברתי. מצוות אלו תובעות מאתנו לצאת מכורסת הנוחות בביתנו ולבקר בביתו של האחר, שם נפגוש את עם ישראל לגווניו השונים. האין זה התיקון החברתי האמתי הנדרש מאתנו- " צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה"?
מסופר על הצדיק רבי מרדכי מצ'רנוביל שהיה מקפיד כל ימיו לטבול במקווה בערב יום הכיפורים קודם תפילת מנחה. שנה אחת נתאספו בביתו חסידים רבים, שביקשו להתברך מפי רבם לקראת היום הקדוש, והגיעה שעת תפילת מנחה. ראה הצדיק, שלא תהא בידו שהות מספקת לטבול במקווה, כי קרב ובא מועד הסעודה המפסקת. קם אפוא מכסאו והרכין ראשו וגופו בתוך קהל-החסידים שעמד סביבו, כאילו היה טובל גופו במקווה מים. כך עשה הצדיק שלוש פעמים, ואחר-כך הסביר מעשיו: "עליכם לדעת, שמלבד מקווה-מים יכול אדם להיטהר ב"מקווה-טהרה" נוסף, הקרוי "ישראל": לקרב את גופו ונפשו לכל עדת ישראל ולחוש אהבה אמיתית לכל אדם מישראל. ב"מקווה טהרה" כזה טבלתי זה עתה לפניכם, ובכך הנני מוכן ומזומן להתייצב לפני בורא עולם ביום הקדוש הבא עלינו לטובה... "
מופיע בתורת הקבלה שמדרגתו של חג הפורים גדולה מזו של יום הכיפורים. אולי זו הסיבה לכך. מי שמבין את ערכו החברתי של החג, יזכה לטבול במקווה של המפגש עם החברה הישראלית.
אם נשכיל להשקיע בזה את מאמצינו, נגיע וניגע בליבן של עוד אלפי משפחות ברחבי הארץ, וממש כמו בימי המגילה, הפעולה של "לך כנוס את כל היהודים", תציל אותנו מכל האיומים המרחפים עלינו…
תחשבו על זה…
פורים שמח!
הכותב הוא מנכ"ל ארגון רבני 'בית הלל'