מחנכים רבים מכירים את הסיטואציה הבאה בגרסה זו או אחרת; שעת בוקר, מפגש ראשון בין המחנך לתלמידיו, האווירה טובה דיבור ישיר נעים, משתפים ביום שהיה ובמה שיהיה ואז...לתפילה. החבר'ה נשרכים, רובים המכריע מתפללים! לדבר אחד, שתגמר התפילה, חלקם לא מצרפים כוונה למעשה ונעלמים, ישנים, בודקים מה חדש בפלפון וכו'. הקושי עשוי לנבוע מסיבות רבות - קושי להתרכז, עצלות, השגרתיות, שאלות באמונה, חוסר הבנה של משמעות התפילה ועוד. המחנך/ת הממוצע מוצא את עצמו במידה רבה חסר אונים - מה הוא אמור לעשות להתפלל ולקוות שעצם הדוגמא תעורר את תלמידיו, או שעליו לעשות משהו באופן פעיל? הוא רואה כמה רע זה נראה כשמנסים לגרום לתלמיד להיות שותף? אבל מה האלטרנטיבה, להתעלם?
ר' נחמן כותב "דע, שעיקר התחברות ודבקות לה' יתברך הוא על ידי התפילה. כי התפילה היא שער שדרך שם נכנסים לה' יתברך, ומשם אשמודעין ליה (מכירים אותו) ותפילה לשון התחברות. התפילה נועדה לייצר קשב פנימי בין האדם לעצמו בין האדם לאלוקיו ובהמשך ביחס לסביבתו. בשיחות עם אין ספור תלמידים בחינוך הדתי, העידו רבים מידי, שלעיתים נדירות הם מתפללים ורובם התקשו מאוד להיזכר מתי התפילה עוררה בהם רגש פנימי כל שהוא. זוהי מציאות עגומה, למותר לציין מהי ההשפעה השלילית של החיכוך בין המחנך לתלמידו דווקא בשעת בוקר, כיצד היא משפיעה על המשך היחסים בהמשך היום ובכלל...
כאיש חינוך מצאתי את עצמי פעמים רבות שותף לפורומים שעסקו, תחת שמות שונים בהתמודדות עם נושא התפילה אצל בני הנוער בחינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי. הצעות רבות נדונו וחלקן יושמו. אולם טרם ראיתי מקום שהצליח לבצע מהפכה של ממש למעט מקרה שיתואר בהמשך. אנו כמבוגרים מרבים לדון "בבעיה אצל הנוער", אבל מה עם המבוגרים? אני מזמין כל אחד לסקור את מתפללי בית הכנסת שלו במהלך תפילת שחרית של שבת; התמונה דומה; רבים המפטפטים, אחרים קוראים (שימו לב להצלחה מסחררת של עלוני השבת), יש שמנמנמים ורבים אחרים בוהים לחליפין בשעון ובחזן... וכן, יש כאלו שמתפללים. זוהי המציאות ברוב בתי הכנסת. אלו אגב, ההורים של הנער שבבית ספר נמנע (באופן מפתיע) מלהתפלל.
אין ספק שישנם רבים שעבורם התפילה הינה אירוע מאוד משמעותי בעבודת השם שלה, יש קהילות כאלו. אולם רובו של הציבור מוצא את עצמו כלוא בין נורמה חברתית - דתית, למקום הפנימי. התפילה אצל בני הנוער איננה בעיה, היא שיקוף של קושי שעמו מתמודד בהצלחה מאוד מועטה כמעט כל אדם דתי. בני הנוער פחות "מבויתים" והם פשוט מרשים לעצמם להתנהל על פי רגשותיהם.
בתי הספר משקיעים אנרגיה רבה במחשבה איך לנצל את הזמן באופן המיטבי. אך בפועל בכל בוקר מאות תלמידים יושבים, במקרה הטוב בשעמום. במקרה הפחות טוב ויותר שכיח, הם מפתחים אנטגוניזם לתפילה ולעיתים לעולם הדתי כולו. המציאות ידועה לכל, אולם בתי הספר ממשיכים להפטיר כדאשתקד, מקיימים אחת לזמן דיון על "איך לשפר את התפילה?", לעיתים גם מיישמים, אך אין באמת שינוי.
מאמר זה אינו מתיימר לדון במשמעות התפילה וחשיבותה. אולם דווקא אלו הרואים בה ערך, צריכים לשאול את עצמם האם המציאות הקיימת תורמת להעלאת קרנה של התפילה או שמא יוצא שכרנו בהפסדנו. האם איננו גוזלים כל יום מבני הנוער דקות איכות רק משום שאנו חרדים משינוי? או שמה לתדמית בית הספר.
אני מבקש להעלות שתי הצעות, הראשונה נוגעת להתנהלות הבית ספרית והשנייה נוגעת להיבט החינוכי; באותם בתי הספר בהם הצוות החינוכי מזהה שתלמידים רבים אינם שותפים למעשה התפילה, תבוטל חובת הנוכחות בתפילה. בית הספר יקיים תפילה קבועה, המחנכים יעודדו השתתפות ובית הספר יפעל להאדיר ולהעצים את אותם התלמידים שבחרו לקחת חלק במניין. אולם, תלמיד יוכל לבחור האם הוא מעוניין להשתתף. במקביל תתקיים פעילות אחרת -סדנא/שיעור/עבודה וכד'. בכך, בית הכנסת והתפילה יחזרו להיות מקום משמעותי שבו מתקיים מפגש בין האדם לקודש ולא זירת התנגשות. זאת ועוד, חלק מהאחריות על החינוך יוחזר להורים, הורים שחשוב להם שבנם יתפלל יצטרכו לפעול לכך באופן אקטיבי ולא להטיל את הדברים על בית הספר (בעוד לעיתים הם עצמם אינם בעניין...) תפילה ללא בדיקת נוכחות (לא רשות!) היא צעד משמעותי שכבר נוסה בבתי ספר ובהם דיווחו המנהלים על הרפיה ופתיחת חסמים הן מצד הצוות החינוכי והן מצד התלמידים שחרור שהוליד מאוד מהר דווקא חיבור והתרוממות רוח. חשוב להדגיש שההצעה נוגעת לתלמידי החטיבה העליונה ולבתי ספר בהם קיימת בעיה.
ההיבט החינוכי, רבות נכתב על הקושי להתפלל. נדמה שבדורנו הפכה המשימה קשה אף יותר, אנו חיים בעולם מהיר, רווי גירויים, אנו מוקפים במכשירים שתפקידים למלא כל רגע ריק בהתעסקות - כתיבת הודעה, בדיקת מייל, מוסיקה, משחק וכו', ואנו מתקשים מאוד לעצור ולהיות בדממה. אולם כגודל הקושי גודל הצורך. קיימים אין ספור מחקרים המתארים את ההשפעה הקשה של קצב ואינטנסיביות החיים המודרניים על בריאותנו הפיסית והנפשית. בעל התניא הצביע כבר לפני יותר מ200 שנה על התרופה; "כי בכל יום הארה מעין שבת, וזה יעשה האדם בשעת התפילה שיפנה מכל עסקיו, שיהי אצלו שביתה ומנוח כ בשבת ויסיח דעתו מכל המחשבות זרות הטורדות לקשר נפשו בה'..." עמידה אפילו בדממה של כמה דקות ביום ללא שום הסחת דעת ריכוז עצמי פנימי הנה המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת לעצמנו ולתלמידנו. זוהי משימה קשה שרובנו מנסים להימנע ממנה, אבל היא נדרשת היום יותר מתמיד.
בהקשר זה אפשר להשתמש בכלים מעולם המדיטציה (ששורשם נמצא כבר במקורותינו) כדוגמת נשימות, הרפיה ועוד שפותחים אופקים חדשים של תודעה; "בתרגילי מדיטציה מלאים אנו משתמשים בהתבוננות כאילו מהצד, בצורה פאסיבית. יש לנו את האפשרות להשקיף ולא להתערב: במחשבות, ברגשות, בתחושות, ביופי, בחיים ובנשימה שלנו ואף של אנשים אחרים. בהתבוננות אנו מנסים שלא להתערב במידע שמגיע אל התודעה...ההתבוננות עוזרת לנו בין השאר למצוא תשובות לבעיות שעולות, לתקשר עם חלקים נסתרים בתודעה ולגלות אמיתות חבויות".
לסיכום הדברים, התפילה הנה ערך מרכזי בחיי היהודי אליו יש לחנך ולהעצים. עם זאת עלינו לבחון ביושר האם ההתנהלות הנוכחית בחלק מבתי הספר, תורמת להאדרת התפילה או שמה מהווה חוויה מרחיקה ומתסכלת שמעודדת התרחקות מעולמה של תורה. זאת ועוד, במקרים רבים שינוי המושגים העוסקים בתפילה מ'עבודה', 'חובה' 'תנאי', ל'הזדמנות', 'הזמנה לשקט', ו'חיבור פנימי', עשויה לאורך זמן לשנות גם באופן מהותי את עמדנו ביחס לתפילה. עלינו לכבד את זכותם של בני הנוער לבחור איך להתנהל בדבר כה אישי כמו התפילה כדברי הראי"ה קוק "נכבדה היא התפילה שעל ידה יוצאים אל הפועל רגשי הלב היותר טובים הספונים וטמונים בתוך עצמיות הנפש".
מעט לפני סיום, סיפור קצר שנוגע בתורף דברינו;
חסיד אחד נכנס פעם אל אדמו"ר הרש"ב מלובאוויטש והתאונן שקשה עליו להתבונן באריכות ראויה לפני התפילה.
ענה לו הרבי: ”היודע אתה מהו להתבונן באריכות?
האדם צריך להתבונן; מה הוא יכול להיות, מה הוא מוכרח להיות, ומה הוא באמת בהווה - וזו היא התבוננות!"
הכותב הוא איש חינוך, יועץ זוגי ומשפחתי ומנחה הורים