מעקב אחרי הקולות בתקשורת המגזרית מלמד על יחס ענייני ובוגר, לפחות בימים הראשונים. הגישה לא היתה איך לסגור חשבונות ואיך להצטהב, אלא איך לטפל בעניין בצורה הטובה ביותר, ואיזה לקח עלינו ללמוד מהפרשה.

מבחינת הלקח, כמובן ששתי הנקודות המרכזיות שעלו הן זהירות מהתבטלות מוגזמת כלפי אדם אחר, וזהירות מהיצר הרע שאיש אינו חסין ממנו. בשני המקרים האלה חשוב לזכור לא ללכת על שפת הצוק, כי מי שהולך על שפת צוק נופל. יש להקפיד על סייגים וטווחי בטחון מכל מה שעלול לגרום נפילות.

ועם זאת, לא כל כך מעניינת תגובתם של אנשים (גילוי נאות: כמוני) שכבר מזמן סולדים מתופעת האדמו"רות והביטול העצמי. אך טבעי שאנשים כאלה יכתבו שצריך לחנך לחשיבה עצמאית. מעניינות תגובותיהם של אנשים שסוברים שיש דבר חיובי בתופעת האדמו"רות. ועם זאת, גם הם בקשו השבוע להציב סייגים. גם הבריחה מהיצר, גם כאן בימים הראשונים היה כדאי להקשיב לאנשים לא כמוני. אבל רק בימים הראשונים. אלה שלא אוהבים להפריד גברים ונשים התעשתו ראשונים, ומהרו להאשים (בנוסף לאדמו"רות והיצר) גם את האוטובוסים הנפרדים והמדרכות הנפרדות אצל החרדים. גם אלה כמובן אשמים. וואלה. איך עוד לא האשימו את הכיבוש?

ואיך החילונים עוד לא הכריזו שהכל בגלל שכל הרבנים הם אנשי זימה? ואיך נשים עוד לא הכריזו שזה בגלל שכל הגברים הם אנשי זימה? ואיך בכלל היחס הוא ענייני ולא צהבהב?

אולי לא נעים לכם לשמוע, אבל זה בזכות הרב שמואל אליהו. יש כאלה שמשבחים את הרב הנאור ששלח את הנשים להתלונן במשטרה. (וכפי שיאמרו מיד מי שיאמרו: בניגוד לרבנים החשוכים שלא שולחים נשים להתלונן). שוכחים נקודה חשובה. מה שאפשר לנשים להתלונן, הוא העובדה שהרב שמואל אליהו נפגש עם מפקד משטרת צפת, וסיכם איתו שאת כל הנשים תחקור חוקרת דיסקרטית, ולא חוקר זב-ריר ממין זכר שימהר לשאול על כל הפרטים ולרוץ לספר לחברה'. בעיקר לחבר ההוא, שעובד בעיתון, שכל השוטרים מתים להיות חברים שלו. אלמלא הסיכום הזה, שום רב לא יכול להמליץ לשום אשה ללכת להתלונן. אבל בעקבות הסיכום הזה, נשים כבר הלכו להתלונן, והתקשורת עדיין לא מלאה בסיפורים צהובים כגון סיפורה של א. ב. ג. שהיה כו"כ, וכולל כל מיני פרטים צבעוניים. הפרטים הצבעוניים והצהובים לא פורסמו. ולמרבה הפלא, גם בלי הפרטים הצבעוניים והצהובים אנחנו יודעים על הפרשה כל מה שאנחנו צריכים לדעת.

זהו, אז לפחות בימים הראשונים, היחס לפרשה היה יחס מאד ענייני, של טיפול במה שצריך לטפל והפקת לקחים. חבל שבימים האחרונים כבר מתחיל דיון קצת יותר צהוב על למה הרב ההוא לא חשב מראש ולמה המכון ההוא הזמין את המדובר להרצות.

וכמובן שלא יכלנו השבת גם בלי פרשת השבוע. אז מה דרשנו השבת? אמרנו שבניגוד לבלק שחושב שאת בעיות החיים פותרים ע"י עושי מופתים למיניהם, מבין פינחס שאת העבודה מול היצר צריכים לעשות אנחנו. זוהי העבודה. זה מה שאמרנו השבת.

ואם כבר, נזכיר קוריוז נוסף. האיש המדובר למד במחזור שלי בנתיב מאיר. רוב החברים במחזור קראו לו בשמו. אבל כמה פושטקים במחזור כינו אותו זמרי. כשקוראים את פרשת השבוע, לומדים שלפעמים רוח הנבואה שורה דוקא על הפושטקים.