ידוע הוא פורים כחג המסמל מכל את המאבק של ישראל בעמלק. מרדכי מסמל את העם היהודי ואילו המן את עמלק. אך האם יש תימוכין או רמזים במגילה לכך שהמן היה מזרע עמלק?
לכאורה התשובה חיובית, שכן במגילה מכנים אותו במפורש "המן האגגי" (ראה למשל ג, א; ח, ג) ומכאן שייחוסו הוא לאגג מלך עמלק. אך על כינוי זה יש לתת את הדעת: האם באמת היה המן מזרעו או שמא זהו כינוי שהודבק לו על ידי כותבי המגילה בעקבות רצונו להשמיד את ישראל? לדעתנו התשובה נוטה לאפשרות השנייה. הרי סנחריב בלבל את האומות עד שלא ניתן לדעת מאיזו אומה הגיע כל אחד, ואם כן מנין הודאות שהמן הוא מזרע אגג? נראה אפוא שרק מעשיו הם שהביאו את כותבי המגילה להדביק לו כינוי זה.
אך לדעתנו לא רצונו בלבד להשמיד את היהודים ביטא את היות המן מזרע עמלק. לטענתנו, כותבי המגילה הטמינו עוד רמזים במגילה לכך שהמן היה בעל דפוס פעולה 'עמלקי', כשלעומתו ניצב מרדכי היהודי שפועל בדיוק הפוך. כדי להמחיש זאת נבקש לצלול אל סיפור המגילה.
ביטויים זהים
במהלך המגילה נתקלים הן מרדכי והן המן ברגעי משבר. כאשר מרדכי שומע על תכניתו של המן להשמיד את כל היהודים הוא לובש שק ואפר. אסתר שולחת את התך לשאול אותו מה גרם לו להתנהג בצורה הזו ומרדכי מוסר לו (אסתר ד, ז): "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודים לאבדם". מה פשר הביטוי "כל אשר קרהו", והלא לכאורה לא קרה שום דבר למרדכי; הוא רק שמע על זממת המן? התשובה היא שכנראה מרדכי סיפר להתך לא רק על גזירת המן אלא גם על המניע לכך, על ההיתקלות שלו עם המן, במהלכה הוא סירב להשתחוות לו, ועל הגזירה שהגיעה בעקבותיה. ייתכן ומרדכי הרגיש כאחראי לגזירה הקשה.
גם על המן נאמר אותו ביטוי. לאחר שהמן מושפל בחוצות העיר כאשר הוא מרכיב את מרדכי על הסוס, הוא שב אל ביתו ומספר לאשתו ולאוהביו על כל המאורעות (אסתר ו, יג): "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אהביו את כל אשר קרהו".
מה פשרו של ביטוי נדיר זה, ומה מבקשים כותבי המגילה לרמוז לנו בשימוש זהה זה בשני המקומות?
מלחמה על הדרך
פתח לתשובה נוכל למצוא בביטוי כמעט זהה המופיע בתורה: "זכור את אשר עשה לך עמלק... אשר קרך בדרך". פירוש הביטוי כאן הוא שעמלק פגש את ישראל בדרך מקרה ונלחם בו. כידוע, עמלק לא היה עם הומוגני; הוא הורכב משבטים שנדדו במדבר וכנראה במהלך אחד מנדודיהם פגשו בישראל ונלחמו בהם. החוצפה להילחם בעם שזה עתה חווה נסים גדולים היא שהביאה לשנאתו לדורות, אך מבחינת עמלק היה זה הדבר הטבעי ביותר לעשותו. הרי זו היתה דרכו מאז ומעולם. הוא היה שליט המדבר והתפרנס ממפגשים אקראיים עם עוברי דרך אותם שדד; רק במקרה הפעם זה היה זה עם ישראל.
ומכאן התרעומת עליו. עם מסודר לא היה מעז לצאת למלחמה עם ישראל באותה עת, כפי שמעידה שירת הים. רק מי שפועל באופן מקרי, בלי תכנון וחשיבה, יכול היה להילחם עם ישראל. לכן המקריות היא איום על מלכות ה'.
משבר מאתגר
המגילה מתארת לנו את אותו מאפיין ששב וחוזר אצל מרדכי והמן. שניהם נפגשים עם המקרה, אך בעוד שהמן נכנע לו מרדכי נלחם עמו - הוא שולח את אסתר אל המלך שתבכה ותתחנן על עמה (ד, יג-יד), ולא זו בלבד אלא הוא מוצא בסיטואציה הנתונה את נקודת הטוב שממנה יכולה לצמוח הישועה - במקרה שלנו, נוכחותה של אסתר בבית המלך.
אך כיצד המן מתמודד את המאורעות? לאחר שהוא מספר לזרש ואוהביו את כל אשר קרהו תשובתם היא אחת (ו, יג): "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו". תפיסתו של המן, כמו גם של ביתו, היא שהמקרה שולט באדם ולא האדם שולט במקרה. אם התהפך הגלגל וקרה מקרה שהעלה את מרדכי לגדולה ואת המן הוריד, אין לו כל סיכוי.
מגמה ממשיכה
לא במקרה השתמשו כותבי המגילה באותם ביטויים ייחודיים בתנ"ך כדי לאפיין את התנהגות מרדכי אל מול המן. שורש המפגש עם המקריות הוא בעמלק. העם העמלקי היה אדיש לכל ההיסטוריה. מבחינתו, די היה במקרה הפגישה עם ישראל במדבר כדי להילחם עמם, ואין זה משנה כמה ניסים אירעו להם לפני כן. אם היה מפגש הרי שכך היה צריך להיות.
את המגמה העמלקית הזו ממשיך המן. מפגש מקרי עם מרדכי שאינו אמור להזיז יותר מדי לאדם במעמד שכזה גורם לו לרצות להשמיד עם שלם, ללא שום טעם. זוהי עמלקיות. ומנגד, ניצבת דמותו של מרדכי. יהודי הוא זה שיודע שאין מזל לישראל ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה. ואם כך הוא, הרי שאין המקרה יקבע כיצד המציאות תתנהל אלא האדם. לו האחריות לפעול בה ולעצב אותה ואם יעשה כן - סופה של המקריות להימחות לעד.