גם רווק וגם מבולגן? לא בטוח שאכלת אותה. תנסו להתסכל על זה ככה, זאת אומרת, תהפכו, תבלגו, זהו, ככה.
1.
כשאני יוצא לדייט, בשלב מסוים, כשאני מחליט שיש קידום ביננו, אני מנסה להעביר למדוייטת שלי מה הן חסרונותיי. סוג של מזוכיזם שאני מסביר אותו לעצמי בהגיון סביר כדלהלן, רק ככה היא תכיר אותי באמת ותוכל להחליט אם להעיף אותי לכל רוחות השמים או לשגר אותי לעצמה, למרות החסרונות שלי ולזכור את אמה מורתה שלבטח שיננה באוזניה ש'אין מושלם' בעולם הזה. אולי, אולי בעולם הבא. לא שווה לחכות.
2.
עשר דקות בדיוק לוקח לי לסדר מאוד יפה את כל הדירה שלי, זה הכל. רק שאחד החסרונות שלי (יש מספיק לכולם) זה שלפעמים אני משתדל לשמור על סדר. לפעמים ומשתדל, מילים שמסגירות את המתרחש אצלי היטב. למען האמת, סדר זה דבר שבא לי בטבעיות. זאת אומרת, אני אוהב סדר ומידי פעם משנס מותניו ורגליי כדי לצאת למסד חפצים סוררים בדירה שלי, אבל לא פעם זה נראה כמו ג'ונגל, כמו שאומרות האימהות בכל העולם.
זה כ"כ מעניין לחיות ככה, בג'ונגל סבוך ללא חיות טורפות. אני מרגיש כמו בקניה וזונח את הרצון לסדר. החיים בתוך הבלגן זה סוג של ביטוי לרצון פנימי למשהו דינאמי, מרתק, צבעוני ולא מזיק. כי מה יותר צבעוני מלחיות בתוך דירה קטנה של חדר כשמסביבתך מוטלים (נכון לשנייה זו, אני תכף מסדר, כן?):
מיטה ועליה אוזניות, נגן, עלוני שבת, שתי לחמניות, מגש פיצה, כיסוי מחשב, נייד ובקבוק ספרייט, על השטיח מטען של מחשב, שקית שנשארה לי מהטיול של לפני יומיים, שקית, 'הדברים החשובים' שלוקחים לכל יציאה מכל סוג, ערימת עיתונים, נעלי נייקי באלכסון ולצדם נעלי מירל כשאחת הפוכה ועל ידיהן זוג סאקוני בישיבת 'אנחנו ברוגז'. בחלק השני של החדר על הרצפה קופסת קורנפלקס, לידה שלש שקיות עמוסות שנוצרו משופינג בגדי קיץ, קסדה, פוף סגול, תיק אאוטדור שוכב, כיסא עם מעיל ספורט ומעיל אלגנט, מסכת מהתלמוד הבבלי ואחת מהירושלמי, כסא עם בגדי יציאה, שקית כביסה, גיטרה וסטנדר (במצב מסודר וקבוע).
השולחן הוא לא פחות מרתק: תפילין, טלפון, שעון מעורר, משקפי שמש, שתי כיפות וכובע שנותר מהטיול, ובתווך המחשב שנוטה לכתוב את כל מה שמתנהל סביבו, סתם כדי שתבינו באיזה מצב מדובר.
3.
אז הנה, תאמר לעצמה המדוייטת אחרי שתשמע על מעללי הברדק שלי. מזל שהחיסרון שלו הוא כ"כ שולי ולא נחשב; הוא בסך הכל לא תמיד מסודר,נו באמת, שטויות. אז הבית יראה כמו מאפיה, חנות בגדים, תחנת עבודה ומפעל תאילנדי ליצור נעליים - בו זמנית, הכל בסדר. מה עדיף שיהיה חסר רגשות?! לא מספיק רומנטי?!
סדר זה לא הדבר הכי חשוב בחיים, מן הסתם אומרת לעצמה המדוייטת, רק שלא יודע למה, חרדה נסכת בקולה בשלב בו אני מתחיל להציג את היותי מבולגן, ואז אני שומע את
עצמי מתחיל להרגיע אותה, שבאמת אני לא כזה מבולגן, נכון שיש בי משהו מבולגן אבל נו, באמת, לא כמו שאני מציג את זה בתיאטרליות והגזמה, את יודעת, יש הבדל בין איך שמספרים את הדברים לבין איך שהם מוצגים באמת בדירה שלי, אני אומר לה, מנסה לכבות את השלהבות שהדלקתי רק כדי שנוכל לבנות זוגיות על בסיס של כנות ומצע קטיפתי של 'כל הקלפי על השולחן (המבולגן)'.
אך משום מה השלהבות רק מתגברות בשלב הזה. היא מתחילה לשאול שאלות ניסים משעל על איך נראית הדירה שלי בדיוק, ומה זה ה'יחסית מסודר' שאמרתי מקודם.
מי אמר יחסית מסודר?! אני תמה ומיד מתחרט. אם היא שמעה 'יחסית מסודר', למה שאעשה לה סדר בבלגן ואבטל את מה שלא אמרתי? לא מנומס. אז אני מתחיל להסביר בנחת (כדי להראות שבלגן לא באמת מראה על חוסר סדר בחיים כמו שמקובל לחשוב) שאמנם יש לי ארבע זוגות נעליים מסביב למיטה המסודרות בצורה בלתי סימטרית בעליל, אבל זה שטויות, אפילו חארטה, ברגע אחד אני מיישר את כולם כמו חיילו הצאר ניקולאי.
ומה עוד? הא, יש לי גם כמה שקיות עם אוכל מוכן מסביב למיטה, אבל זה לא עיקרון אצלי להניח במבה ולחמניות בכל אחת מפינות החדר, אני ממש לא בעד זה, אפילו בבדיקת חמץ קשה לי עם הנחת פתיתים סביבות הבית, אז אני ממרכז את רוב הפתיתים במרכז הסלון רק כדי לצאת ידי חובה.
תודי, אני אומר לה, שהרבה יותר נוח כשיש לך מזון זמין ומהיר בכל מטר רבוע בדירה שלך. נכון? אם את פתאום רעבה? אני עובר לנימה האישית לרגע, נכון שמיד את רוצה לאכול?
בטח, היא אומרת ועיניה פוזלות אל שולחן בית הקפה הריק. רק אז אני נזכר שלא אכלנו, שתינו וברכנו וממהר לשאול אם היא רעבה, צמאה, או סתם בא לה לשבת פה איתי ביחד עד שימאס לנו ונגיד למלצרית שאין צורך להזמין משהו כי אכלנו ושתינו בבית ואנחנו ממש מפוצצים, וסליחה שניצחנו את בית הקפה ויצאנו בלי לשלם שקל.
4.
אם אנחנו מגיעים לשלב הזה בשיחה והיא לא בורחת כל עוד נפשה בה כשנודע לה הסוד המבולגן שלי, אני מקפיד להזמין אוכל, גם אם אני שבע לחלוטין. הכל בשביל שאוכל להפגין את יכולות הסדרן שלי מעל גבי הצלחת. הנה, אני כאילו רומז לה, את רואה תוך כדי שאני חותך את הקרואסון בצורה כזאת שאי אפשר להגיד עליי שאני לא מסוגל לשמור על סדר אם אני באמת רוצה.
זה גם לא קשה לי, את רואה שאני לא מתאמץ אפילו שהחיתוך יהיה סימטרי, נכון? מה לא שמת לב? מלצר תביא הפעם קרואסון, או בעצם עדיף איזה דג יונה ענק כדי שלא יהיה סיכוי שהיא לא תשים לב ליכולות הסדרן שטמונות בי.
רגע, מה הסכין עושה בתוך כוס הקפוצ'ינו שלי? אני תוהה כשאני שם לב שאני בכלל טומן את ידיי בכוס הקפה ומנסה לחתוך את הנוזל החם, האם באמת לא היה פה קרואסון וצורך להרשים מישהי במעשה החיתוך שלו? הלו, נדב, מה קורה איתך? אני שואל את עצמי ופונה אליה.
תשמעי, אני אומר חד משמעית, אני טיפוס נורא מסודר ברוב הפעמים, ותדעי לך שגם כשאני מבולגן זה לא מראה כלום על בלבול כלשהו בראש. הא, את תוהה מה ניסיתי לעזאזל לחתוך בכוס הקפה שלי? שום דבר, פשוט ניסיתי להרשים אותך שאני יצירתי, ולהדגים לך על הקפה איך אני חותך קרואסון, נכון שאהבת את החיתוך המדויק?
אני מאוד מסודר כשאני רוצה, האמיני לי, אנא. המבט המתחנן נזלג מעיניי בטירוף. אי אפשר היה שלא להשתכנע.
אבל בדרך כלל השותפות לקפה היו קשוחות. אני לא מאמינה שאתה באמת מסודר, הן טענו וידעתי שאני עד לסיטואציית דייט אבודה מרגע זה. ואז, אחרי שהבעתי את כל יכולות הקצה שלי בשביל ליצור פנים של סדרן, הייתי מתפוצץ והופך את השולחן בכעס. כי אם כבר הפסדתי אותה, אז לפחות שאשאר מבולגן. ואם כבר מבולגן אז שהכל יתהפך ויהיה מבולגן כמו שצריך. זאת אומרת, האם ישנו קצה הגיון להותיר על שולחן הדייט כוס קפה אחד שאינו הפוך?!
להזמנת נדב גלעד - גדליה להרצאותמופעים מוזיקלים מיוחדים:
gilinada@gmail.com או 'נדב גלעד' בפייסבוק.