הדרך לחופה – מה תורם להצלחת הזוגיות יותר דמיון או יותר שוני?

ביחסים בין בני אדם אנו נעים כל העת בין המסוגלות להעמיק ולהרחיב את הקשר הנפשי זה עם זה, בין קרבה לריחוק. "עת לחבוק - ועת לרחוק מחבק" (קהלת ה/ב). מחקרים חוזרים ומדגישים את ההומוגמיה - ערכים משותפים; דמיון בתכונות אישיות, רקע כלכלי, אמונה דתית וקרבה בגיל- כבעלי סיכויי הצלחה רבים יחסית בקשרים רומנטיים. נקודת המוצא שאנשים נמשכים לאג'נדות זהות מדמה חוף מבטחים, שמזכיר את הבית. אולם, יתר הומוגמיה, ודמיון יתר בין בני זוג, עלולים להיות דומים למערכת יחסים בין אח לאחות- צפויה, וללא חידושים.

הפתגם העתיק: "ניגודים נמשכים זה לזה" בדרך כלל לא מוכיח את עצמו לאורך זמן. הטבע האנושי הטבוע באדם גורם למשיכה טבעית בין המין הגברי לנשי, שהם הפכים, כפי שהגדיר זאת ד"ר ג'ון גריי בספרו 'גברים ממאדים ונשים מנוגה'. ד"ר גריי מתאר בספרו כיצד לפני שנים רבות פגשו אנשי המאדים בנשות נוגה פיתחו מערכות יחסים מאושרות, כיוון שידעו ורצו לקבל הבדלים שהיו קיימים ביניהם. יום אחד הם נחתו על כדור הארץ, ולקו בשִכחה: הם שכחו שבאו מכוכבי לכת שונים. ד"ר גריי ממחיש במשל זה, את קיום השוני בין גברים לנשים. היכולת האינטואיטיבית הטבועה בכל אחד מאתנו ומסייעת לנו לפתוח את כל ערוצי היכולת לתקשורת נכונה, ודפוסי התנהגות נאותים כדי להגיע להבנה בין זוגית וכדי לפתח ערוץ תקשורת לטיפוח מערכות יחסים עמוקות ומספקות יותר.

בשלבי ההיכרות הראשוניים, שיפוטיו האינטואיטיביים של האדם מנפים מועמדים, בדומה למשתנים אליהם נחשפו משחר ילדותם. בדומה לשיטת האימגו שהומצאה בשנות השמונים בארה"ב, ע"י הארוויל הנדריקס. המילה הלטינית 'אימגו' חובקת שני פירושים משלימים: דימוי ופרפר. הנדריקס טוען שאנחנו מביאים לזוגיות שלנו מעין אלבום גדוש תמונות ילדות שכותרתו "מה זאת אהבה"? ובו מככבות כל הדמויות איתן באנו במגע מהרגע הראשון שנולדנו. כמו מראה שבה משתקפים הסובבים אותנו. התמונות המשתקפות משקפות את כל החוויות; את הרגעים המתוקים וגם את האכזבות. תצרף התמונות האלו הוא פאזל האימגו - הדימוי שמנתב אותנו ומכוון אותנו בבחירת בן זוג. אנו מחפשים התאהבות דרכה נעשה "תיקון". בני זוג מגיעים למערכת יחסים זוגית עם מטעני עבר של ילדות ונעורים. כל אחד מסגל לעצמו דפוסי זוגיות המושפעים מהאווירה המשפחתית שבה גדל. כל אלו מניעים לבחור בבן זוג שיפגיש אותנו עם מה שחווינו. ההתנהלות הזוגית אמורה לעמת אותנו עם המקומות שבהם עלינו להתבונן בעצמנו, ללמוד, לתקן ולצמוח באמצעות הזוגיות. בדומה למובא בכתבי האר"י שאין אדם דומה לאדם אחר מיום בריאת האדם והלאה, ואין אדם אחד יכול לתקן מה שעל חברו לתקן. (עץ חיים שער ג' פרק ב'). כלומר שלכל אדם יש את היעוד והתפקיד המיוחד שלו, את התיקון שעליו לתקן בחייו. בזוהר הקדוש כתוב - אמר רבי אלעזר, "לך לךָ", לךָ היינו לעצמך, כלומר, לתקן את עצמך.הציווי נאמר בלשון הליכה כדי שנבין היטב שתפקידנו ללכת ולהתקדם תמיד בדרך אל יעודנו. הכלל הוא, שאסור לאדם לעמוד על מקומו ותמיד צריך להיות הולך ומתקדם, בכל רגע ורגע.

ה'פרפר' של האימגו מתייחס לשלמות של החיים כתהליך. כמו פרפר שמתחיל כזחל, ממשיך כגולם ורק בסוף פורש כנפיים. כך מתבצע גם תהליך הצמיחה האישי והזוגי. זהו מסע הזוגיות וזה התרגום לקבלת האחר, בן זוג שיהיו בו תכונות רבות המוכרות לנו מבית הורינו, וכאשר נקים עמו את ביתנו נראה כי נקלענו למערך יחסים דומה לזה שהיה להורינו, כפי שקלטנו בילדותנו. או מאידך זה המניע לפסילת האחר בו התת מודע מנסה לגלות את המומים שאנחנו רוצים לתקן בתוכנו בלי שנוכל להודות בכך.

כשאנו מציבים סטנדרט בלתי מציאותי של בן הזוג או של היחסים, כל חריגה מזעזעת את עולמנו. ומיד צפות ועולות השאלות: אולי לא בחרנו באדם המתאים? ואולי אנחנו לא נמצאים ביחסים הנכונים? ועם גישה כזאת ממהרים להיפרד או לחשוב על פירוד, או במקרה קיצון אפילו לא נאפשר בדיקת היתכנות מערכת יחסים פוטנציאלית. מכל הציפיות ההרסניות, ההרסנית ביותר היא הציפייה לבן זוג מושלם או ליחסים מושלמים, כי היא לא יכולה להתממש לעולם.

אנחנו נמשכים כבמטה קסם אל האדם שנתפס כבעל תכונות הדומות לתכונות המרכזיות שלנו. דבר זה נובע ממשיכה עצומה אל המוכר, ופעמים רבות היא מלווה בתחושה שאנחנו מכירים אותו מאז ומתמיד, שהוא חשוף וגלוי לנו, שהוא בעל נפש תאומה או משלימה לנו. וכי זה האדם שמראש חיכינו להתאהב בו. אי לכך המושג 'אהבה' עשוי להתפוגג משום שאנחנו בעצם מתאהבים בעצמנו ובהשתקפות שלנו. פרופ' ר. דרייקורס מומחה בטיפולוגיה של אנשים הגדיר זאת כך: "אנו מרגישים משיכה כאשר אנו פוגשים מישהו המציע לנו דרך אישיותו הזדמנות לממש את המדגם האישי שלנו. העונה על מושגינו והשקפתנו על החיים, שיחזיר לתחייה תוכניות שנשארו בחובנו מאז ילדותנו". דמיון בין בני זוג חשוב מאוד בשלבי ההיכרות והחיזור הראשונים, אלא שחשיבותו פוחתת עם הזמן.

זוגיות זה הכלת השונות זה היכולת לאמן את שריר ההתנגדות ולהגמיש את הכישורים הפנימיים להתפתח אל הזולת מתוך תפיסה משוחררת וטבעית כלפי הזולת. אנשים אינם מחפשים בן זוג דומה או משלים, אלא בן זוג מתאים לאידיאל שלהם. בן זוג שיגשים את ציפיותיהם. בהיכרות יותר עמוקה מחפשים דווקא את מי שמנוגד לנו מבחינה אישית אך משלים את הצרכים שלנו. לא ניתן ליהנות מפירות של מערכת יחסים בלי שנהיה מציאותיים. עלינו לדעת להתעלם מכל מה שטפל ולרכז את כוחותינו בפריצת קשר נפשי שלם.

אז מהו שביל הזהב? המפתח למערכת יחסים בריאה ומאושרת הוא לבחור בבני זוג שיתנו תוקף לתפיסות ולהרגלים שלנו, במקום לשנות אותנו. למצוא בני זוג שונים מספיק מעצמנו, אבל כאלה שניתן 'ליישר קו' בנושאים חשובים בתפיסת העולם הכוללת שלנו. יש אנשים שיתחתנו באושר עם בני זוג בעלי תכונות דומות, ויהיו כאלה שדווקא המתח בין שני הקטבים יסלול עבורם את הדרך אל האושר.

חייה כהן - אשת חינוך, אשת עסקים, ואמנית, מחברת הספר '%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%9A-%D7%9C%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%94-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%9B%D7%94%D7%9F/101732743371255?fref=ts" rel="nofollow">הדרך לחופה'