מעלת חייהם של גדולי ישראל, וההגנה הגדולה שהם נותנים לדור, הוא דבר מפורש בחז"ל, עד כדי כך שכשהקב"ה רוצה להביא צרה על הציבור, ח"ו, הרי הוא מקדים ומסלק את הצדיק, בכדי שהצדיק לא יגן עליהם. כל עוד הצדיק נמצא, כביכול לא יכול הקב"ה להעניש את הרשעים - "כי מפני הרעה נאסף הצדיק" (ישעיהו, נ"ז, א).
לאחרונה קיבלנו המחשה לגודל הרווח שיש לעם ישראל גם מצדיק חולה ביותר, מדמותו של רבנו הרב מרדכי אליהו זיע"א, שגם בימי חוליו הקשים הביא ישועה לאנשים רבים כל כך, מעל ומעבר למה שאדם מן היישוב מושיע אנשים במשך כל ימי חייו.
על אף ההמחשה הנ"ל, נלענ"ד שעצירה בנקודה זו, עדיין יש בה החמצה של דבר הרבה יותר יסודי, שאותו חשוב להבהיר - עצם קדושת החיים.
כאשר תופסים את החיים כדבר פונקציונלי להשגת חויות הנאה לאדם ולאחרים, באמת קשה מאד לחוש את הערך בחיים עם ייסורים. לפי גישה זו, גם יהיה קשה מאד להסביר למי שחייו מרים ועצובים, מדוע לא יאבד עצמו לדעת. יתרה מכך, גישה הרואה את החיים ככלי להנאות, הרי היא נותנת גוון בהמי מאד לחיים. גם אם מעדנים את הנאות החיים להנאות אינטלקטואליות, עדיין גוון החיים יהיה בהמי וגס.
גישה זו הרואה בחיים בעיקר כלי להנאות, הינה גישה הלוקה בטעות יסודית. ייתכן שבין היתר, היא נובעת מכך שב"ה אנחנו מוקפים בחיים, התרגלנו אליהם, ולכן יש נטיה לטעות ולתפוס את הצד החיצוני שבהם בלבד - הצד הנהנתני.
לו היה אדם נקלע לאי בודד, לבדו בלא נפש חיה, היה יכול למצוא את עצמו עטוף בכל טוב טרופי, אך כלוא בבדידותו. בדידות כזו, אין לה הגיון נהנתני דוקא, אלא צורך עמוק בפגישה בחיים. והנה יום אחד מגלה הוא מערה באי, ובתוך המערה הוא רואה זקן, מוטל על מיטתו, כשכל גופו משותק, ל"ע, וזקן זה יכול להזיז את עיניו בלבד. מיודענו היה שש בזקן זה כמוצא שלל רב - יש עימו עוד נפש חיה!
על דרך זה, רגע של חיים יש לו משמעות עצומה במוחש לחולים רבים השוכבים על ערש דוי, ויש לזה גם ביטוי הלכתי בהיתר לחלל שבת לצורך הארכת חייו של חולה בשעות מספר בלבד, וכן איסור לקרב את מותו של החולה הגוסס, על ידי עצימת עיניו (בלא להכנס לסוגיה האם חייבים להאריך את חיי החולה בכל מחיר).
התחושה היא שהשפעתה של התרבות המערבית הנהנתנית והרכושנית, גורמת לאנשים לראות בחיים בעיקר כלי לשירות חווית ההנאה של האדם, ולכן, אם החיים אינם נעימים, למשל חייו של אדם מבוגר מאוד וחולה, בעצם לא כל כך ברור שיש להם הצדקה, הרי כפי שהדברים נראים הם גורמים בעיקר סבל. קל להתחבר לתחושה שחיים כאלה בהם נגרם סבל לחולה ולבני משפחתו המטפלים בו מהווים בסה"כ יותר טורח מאשר הנאה. הנכונות "לחמול" על גדולי ישראל, ולשלוח אותם (ח"ו) למנוחה בעולם שכולו טוב, היא רק אמירת הקצה האבסורדית. את נגע ההסתכלות החיצונית על החיים צריך לבער משורשה.
כאשר אברהם אבינו "הקריב לבוא מצרימה", משפיעה עליו מעט 'קליפת מצרים', לתת את ליבו לצדדים החיצוניים, ולראות ששרה היא יפה בצורה יוצאת דופן. אחריו, כאשר יעקב יורד למצרים, הרי הוא מתאר את חייו הקשים ומלאי הייסורים, כ"מעטים ורעים". יעקב נענש על כך, חייו הם מכווני מטרה עליונה, דמות דיוקנו הולכת ונחקקת בכיסא הכבוד, חייו הם בעלי משמעות נצחית, הלחיים כאלו יקרא "רעים"?! גישה זו, מתאימה היא למצרים הנהנתניים, שלאחר כמה דורות יראו בריבוי חיים וילודה, הפוגמים באלגנטיות ובאסטטיות של החיים, דבר מאוס שיש לקוץ מפניו. גישה זו אינה מתאימה ליעקב אבינו.
נראה שאין מתאים מהזמן הזה, היציאה מפרשיות השובבי"ם, להדגיש בירור זה. בפרשיות אלו אנו קוראים על יציאת מצרים, ואיתה יציאה ממצריות אל קבלת התורה ודרכה האמיתית. על כן דוקא בפרשיות אלו, עסוקים אנו בקדושת החיים - קדושה עצמית. החיים הינם מציאות עצמית ותודעתית, שיש להתייחס אליה ואל ממשותה, גם אם חיים אלו ומשמעותם היא בלתי מורגשת ברמת החוויה הגסה במצב כזה או אחר. חיים הם, קדושה יש בהם!
ויה"ר שיהיה לימוד זה לרפואתו השלמה של הרב שלום יוסף בן חיה מושא, בכלל כל חולי עמו ישראל.
הרב אריאל פרגון, ר"מ בישיבת תורת החיים