אל דאגה

סצנה א':
באותו בוקר גילי קם מוקדם, הוא הספיק להגיע למניין הראשון, למרות שבדרך כלל היה מקטר על זריזות החזן, היום התפילה הייתה נראית לו ארוכה. לקראת סוף התפילה הוא קיפל את התפילין בזריזות ויצא מבית הכנסת, את 'עלינו לשבח' הוא כבר מלמל בדרך לבית.

ריגוש, לחץ וזריזות שימשו בו בערבוביא, כמו כל פעם כשהמשפחה יוצאת לטיול. כשנכנס לבית מצא את המשפחה כולה עדיין ישנה שנת ישרים, הוא ניגש למירב אשתו והעיר אותה בעדינות: "בוקר טוב, יש לנו יום מיוחד היום" הוא הסיט את הוילון ונתן לקרני השמש לעשות את שלהן, מירב התעוררה לאיטה, בעוד גילי ניגש להכין את הצידנית, כעבור כ-20 דקות של חיתוך ירקות ומריחת ממרחים עלה גילי לקומת חדרי השינה וגילה לתדהמתו שהילדים עדיין ישנים ומירב בדיוק סיימה לקשור את המטפחת לשביעות רצונה, בלית ברירה, הוא נכנס כרוח סערה לחדרי הילדים פתח את החלונות והחל להעיר אותם באגרסיביות מתונה, הוא לא הניח להם עד שראה אותם מתחילים להתלבש, רק אז הוא נפנה להתחיל להעמיס את הציוד על הרכב המשפחתי.

במשך כל זמן ההעמסה ניקרה במוחו המחשבה: "אני לא מבין, למה מירב כל- כך רגועה ורק אני צריך לדאוג ולעשות הכל בכדי שנצא בזמן ונספיק את מה שתכננו?".

סצנה ב':
זה היה בוקר רגיל, גילי כבר יצא לעבודה לאחר תפילה חטופה בבית. בשעה 6:45 צלצל השעון מעורר והקיץ את מירב משינה עמוקה, בלית ברירה היא קמה מהמיטה בזריזות, ישר לחדרי הילדים.
הילדים התפתלו במיטותיהם וניסו לגנוב עוד כמה דקות שינה, אך מירב האיצה בהם בקוצר רוח, "ההסעה עוד רבע שעה ואתם עוד לא לבושים, אחרי זה עוד תרצו לאכול משהו לפני שאתם יוצאים ותישארו רעבים, אני מקווה שתספיקו בכלל את ההסעה", וכך כל דקה וחצי בממוצע נכנסה מירב לחדרים, אמרה מה שאמרה, רק בטון קצת יותר גבוהה וקצת יותר לחוץ ויצאה.
למרות שבכל פעם קיוותה שהמצב ישתנה, בפועל, נשאר כמעט אותו הדבר למעט חולצה פה ומכנסיים שם, אך לא משהו שיכול להרגיע הורה בשעה שהילד שלו עומד לפספס את ההסעה.
שלוש דקות לפני שההסעה עוברת ליד הבית, כאשר מירב כבר הייתה על סף התפרצות, היא נכנסה לחדרים ונזפה בילדים: אתם לא מבינים שההסעה עוד שלוש דקות???
תוך דקה וחצי ירדו הילדים לבושים, עם התיקים על הגב לקומת הסלון, מירב הביאה להם שוקו שהכינה, הם שתו אותו בשתי לגימות, ורצו להסעה בסערה.
הבית דמם. מירב התרסקה על הספה ובמוחה ניקרה השאלה: "אני לא מבינה, למה הילדים צריכים להיות כל כך רגועים בבוקר ואני כמו הר געש? ואח"כ בשתי דקות הם פשוט מוכנים והולכים?".

שתי הסצנות האלו מוכרות לנו מאוד בואריאציות כאילו ואחרות, הכלל שאותו אני רוצה להעניק לכם השבוע הוא: כמעט בכל סיטואציה יש רק צד אחד שדואג.

ועכשיו להסבר הפשוט, כל אדם רוצה להרגיש ביטחון בכך שהמשימה העומדת לפניו תתבצע, בעניין הזה אין הבדל בין ילד למבוגר. הצד השלילי של הביטחון הזה הוא הדאגה. כלומר, בכדי שהדבר יתקיים אני צריך להתחיל לדאוג כי אחרת אני לא יהיה מספיק מפוקס ומשהו עלול להתפספס. |
בנוסף לכך, יש נטייה לבני אדם להעדיף השלכת אחריות מאשר לקיחת אחריות.
לכן, ברגע שמישהו שיש לו פוטנציאל להיות אדם רגוע מזהה אדם לחוץ ודואג בנושא מסוים, הוא ישאיר לו את הבמה וישליך עליו את האחריות לכך שהמשימות בסופו של דבר יצאו אל הפועל.
אולי זה נשמע קצת מורכב, אבל זה מאוד פשוט.
מה עובר במוחו של ילד שצריך למהר להסעה ורואה שההורה שלו מודאג?
הוא מבין שההורה לא ייתן לו לפספס את ההסעה, הוא מבין שההורה סימן מטרה והוא ילך עליה בכל מחיר, אז הוא יודע שהוא יכול להיות רגוע ורק מתי שאמא או אבא כבר ממש לחוצים זה אומר שההסעה באמת עוד רגע כבר כאן, ואז הוא יכול להתלבש בזריזות כמו שילד יודע לעשות טוב כשהוא רוצה, וכמובן שהוא בסוף מספיק את ההסעה.

יש פתגם עתיק שאומר: אם העובד דואג, הבוס רגוע ואם הבוס דואג, העובד רגוע.
גם בשדה החינוך אנחנו מכירים את התלמידים שמארגנים את כל הפרויקטים, ושאר התלמידים מתנהלים להם לאיטם כי הם יודעים שהעבודה תתבצע לבסוף.
כל העניין הזה יוצר בסופו של דבר תסכולים רציניים, כי הדאגה הזו היא לא למעני, אלא בשביל האחר וכמה אני יכול לעשות בשבילו בשעה שהוא נשאר אדיש?.
אלא שלפי מה שכתבנו המוקש הוא, שהצד השני נשאר אדיש רק בגלל שאני דואג לו.
לכן הבחירה החדשה היא למצוא את נקודות התורפה שלנו בהן אנחנו מלחיצים אחרים ולא נותנים להם להתקדם בכוחות עצמם, בנקודות אלו נרפה ונשאיר להם את האחריות.

נראה באופן פלא שכאשר אנו משאירים את הדאגה למי שצריך לקחת את האחריות אין שום צד דואג או לחוץ, אנחנו רגועים כי זרקנו את הכפפה לבעליה, והצד השני רגוע כי זה בידיים שלו והוא רק צריך לבחור לעשות ולהתקדם.

אפשר לנסות את זה עם ילדים, בני זוג, עובדים ומנהלים. בהצלחה.

הכותב עוסק בייעוץ על פי שיטת מוח 1, ומלמד בישיבה המוסיקלית כינור דוד