העולם כך אומרים, מתחלק לשני סוגים של הורים צעירים:
אלו שמאמינים שהפעם הבאה שתוכלו לפרגן לעצמכם חופשה אמיתית ומתוקה כמו הבפנוכו השוקולדי של חטיף 'פסק זמן' שנמס בקפה מהביל תתקיים אי שם, בשלהי שנות השבעים שלכם, כאשר תתפרעו על טרק עצבני בפראג הסוערת כחלק מקבוצת המטיילים של מועדון 'גיל הזהב'.
"לעזאזל עם הקבוצה הזו, כולם כאן בטטות" אגיד בוודאי לאשתי "בואי נלך לבד, נראה עולם, נשתה את החיים הטובים עם קשית".
"בסדר" היא תענה לי "מה שתגיד, אבל עד 13:00 אנחנו חוזרים למלון. שפרה, אשתו של מנחם סיפרה לי בהתרגשות שהיום מגישים לארוחת צהריים את מוס השוקולד שאתה כל כך אוהב"
ואני מן הסתם אחייך אליה ואחשוב לעצמי בלב, איזה יפים החיים ומה כבר יהודי מבוגר צריך לבקש לעצמו מלבד טיול רגלי על גשר קארל בפראג, אוויר טוב, מוס שוקולד ושלאף שטונדה. החיים הטובים, פשוט תרשו לעצמכם.
אבל יש גם את ההורים הפייטרים הכרישים שלא אמרו נואש מלנסות ולחיות את החיים עד הסוף וגם אם לא ממש כמו בימי הרווקות העליזים אז לפחות הכי קרוב שאפשר.
לא, הם ממש לא הולכים לתת ליצורים הקטנים והמנוזלים שמעבידים אותם בפרך ללא הסכם בסיסי ותנאים מינימליים להפריע להם בדרך לשמירה על השפיות היומית.
מצוידים בטונות של הכחשה בשלב מתקדם, הם יארזו את התינוקת הקטנה, הצ'ימידן, הבן הקטן, פק"ל קפה, הבן הבכור, מפת ניווטים, הבת האמצעית, אוהל סיירים, שקיות של חיתולים, אוסף שירי אריק איינשטיין, מגבונים לחים והמון מצב רוח טוב בדרך לשבת שטח
בעין בוקק.
תמיד הערצתי אותם, על הנחישות והמלחמה שהם מחזירים לשטף החיים, מזמזמים כל הנסיעה הלוך את מילות השיר: 'יש חיים גם אחרי גיל 30 ושני ילדים' בנעימת הפרטיזנים.
אז ברוח זו, החלטנו, אשתי גיתית ואני ללכת לשבת נופש בצימר בראש פינה בניסיון להחזיר לעצמנו את הרוגע וזמן האיכות שלנו, שמאז הולדת בתנו, דופק גימלים לעיתים קרובות מידי.
האם באמת חשבנו שבכייה מחריש האוזניים של ילדתנו הקטנה יתבשם כמונו מהצימר והנוף ויחליט לרגל המאורע לעבור למוד חגגי ורגוע יותר? מסופקני.
אבל אני רק אגיד להגנתנו שההחלטה לשים את הכסף ולנסוע לשבת לצימר נתקבלה אחרי עוד לילה מתיש ללא שינה.
כבר ברגע קבלת המפתח הקטן שלנו התחיל לבכות והחליט שיש לו דבר ממש חשוב לשתף בו את אחותו הצעירה וככה, אחרי כמה רגעים מרגע פריקת כל הציוד שלנו, עמדנו אשתי ואני בתור צימר מקסים ומפנק, עם מפת האטרקציות של ראש פינה, תינוקת בוכה, פעוט צורח והחלפת מבטים נואשים בין זוג הורים נאיבי שלרגע חשב שיוכל לנצח סדרי עולם, מנסים להיזכר של מי לעזאזל היה הרעיון האווילי הזה לשלם כסף על הזכות לעמוד חסר אונים למול ילדיך הבוכים ולראות איך דקות השהייה בצימר הולכות ונוזלות לך בין הידיים.
הסיטואציה הפרועה הזו זכורה לי מאיפה שהוא, הרהרתי בלב. הא, כן. מאתמול בלילה. בבית שלנו. רק בלי הכסף וכל התפאורה מסביב.
בסופו של דבר, אחרי כמה שעות מורטות עצבים בהם הרדמנו/האכלנו/ החלפנו/איימנו/התנצלנו/ אבדנו את זה/ שחקנו/ניסינו לשווא לשחד את הקטנים, מצאנו את עצמנו מנסים לדלות כפנינים את רגעי האיכות הבודדים שלנו אחרי שהילדים שלנו שכבו סוף סוף לישון.
נכון, הם לא היו הרבה, אבל האמת שהם היו שווים כל רגע.
"נצחנו" אמרתי לגיתית בסיפוק סביב ארוחת השבת המאוחרת:
"הראנו לכולם שגם זוגות עם ילדים יכולים ליהנות בדיוק כמו רווקים, צריך קצת זמן ופתיל סיבולת כמו של אזרח צפון קוריאני, אבל בסוף זה משתלם הא? עוד שתייה?"
"מצטערת" ענתה לי "נרדמתי, מה אמרת?"
"שבסוף אנחנו נהנים וכיף לנו. גיתית? גיתית?"
לא נורא. מחר נסע בחזרה הביתה ויהיה לנו יום חדש.
בבית הקטנים שלנו ישנים הכי טוב.
למחרת ניגשה אלינו בעלת הצימר:
"נו איך היה? נכון שתזכרו את החופשה הזו לעוד הרבה שנים?"
אמרה בחיוך של שביעות רצון
"לגמרי" ענינו. "לגמרי".
אבינועם הרש, סמנכ"ל חברים מקשיבים.
להזמנת סמינריונים והרצאות לנוער: avinoam811@gmail.com