השגת שיתוף פעולה היא אחד האתגרים הכי מתסכלים עבורנו כהורים. ההורים רואים את כמויות העבודה שיש, מתרוצצים ממשימה למשימה, והילדים יושבים בנחת מול המחשב או רובצים על הספה ונאנחים "משעמם לי".
איך אפשר לגייס את הילדים לפעולה? ולמה הם דווקא עושים פחות ככל שיש יותר עומס?
נקודת ההנחה שלנו היא שהילד רוצה לשמח את המבוגר ההיקשרותי שלו, צריך רק לאפשר לו את התנאים האופטימליים כדי שיצליח.
כשאני ניגשת לתת לילד משימה, או לבקש ממנו שיתוף פעולה, אני קודם כל מוודאת שמצבו מאפשר לו לשתף פעולה ושהמשימה מתאימה. צרחות ומתח לרוב גורמות לילד להתכנס פנימה ו"לנתק קשב" כך שההוראות שלנו בכלל לא נקלטות במוחו. גם מצבים של רעב, צמא, עייפות, והסחת דעת מונעים מהמוח שלו לרשום את ההוראות. לכן, כדאי להקדיש כמה דקות לנטרול ההפרעה - לתת לילד אוכל, למשל, או לתת לילדים 10 דקות של תשומת לב מרוכזת, כגון קריאת ספר או משחק קצר, שיכולים לשנות לחלוטין את האווירה בהמשך, כי הילד חוזר להיות "מקושר" אליי. לפני נתינת המשימה, חשוב למקד את תשומת לבו בצורה היקשרותית של "איסוף".
מהו "איסוף" היקשרותי? כפי שהסברנו בטורים קודמים, המוח של הילד מתוכנת לקבל הוראות רק ממבוגר שמקושר אליו. אנחנו ניעזר בתובנה הזו, ונפנה אל הילד באופן היקשרותי. התיאור שאתן עכשיו לוקח בפועל 10 שניות, אבל הוא עשוי לשנות את התמונה.
ניגשים פיזית אל הילד (לא שואגים מחדר שני), מניחים יד ידידותית על כתפו, תופסים את המבט שלו, מחייכים, מהנהנים ומחכים לקבל חזרה אות חיים. כל עוד לא קיבלנו חזרה מבט או חיוך או תגובה, אין טעם להמשיך לתת הוראות כי הילד לא איתנו.
מעניין? יש עוד הרבה באתר 'משלך'
- שווה שמיעה: כל אחד צריך איזו מצרים
לרוב, הילד עסוק בזמן שאנחנו רוצים שיעזור לנו. בעינינו כמבוגרים, המשימות האמיתיות הן סדר, נקיון, ארגון וסיוע, והמשחקים של הילדים הם רק אמצעי למילוי הזמן עד שאקרא להם למשימה הבאה. עבור הילד, כמובן, המשחק או התכנית בה הוא צופה הם התעסוקה המרכזית, והמשימות של ההורים הם הפרעות שכל פעם פולשות לזמן שלו.
כדי לעזור לילד לעבור מסדר-היום שלו לסדר-היום שלי, אני צועדת צעד לתוך עולמו של הילד. עוצרת לידו, מתעניינת במה שהוא צופה / בונה / מצייר. אם אני מתייחסת בכבוד למה שמעניין אותו, הוא ירגיש יותר רצון להצטרף למה שמעניין אותי, מאשר אם אני צורחת עליו שיעזוב את השטויות שהוא צופה בהן ויעשה כבר משהו מועיל….
אני גם אוודא עם עצמי שהמשימה מתאימה - משימה ברורה, ממוקדת ומפורטת, תואמת גיל, יש אביזרים פיזיים מתאימים, לוח הזמנים ברור. כל אלו יקלו על הילד לשתף פעולה.
לילד בריא ותקין יש "רצון נוגד" - הדחף להגיד "לא רוצה" כשהוא מרגיש שמופעל עליו לחץ. כשמפעילים אוצר מילים של פקודות והנחתות, הרצון הנוגד מזנק גבוה, וחבל. גם מצבי חרדה דוחפים את הילד לברוח אל הרצון הנוגד ולהתבצר.
לכן, קשה ככל שיהיה, עלינו להפנים שהצרחות והלחץ מחבלים בשיתוף הפעולה, וחשוב שנלמד לרסן את עצמינו ולדבר יותר בנחת. להשתמש באוצר מילים רגוע ולא פוקד.
עבור ילדים רבים, נוח להם יותר שמתארים להם מה צריך לבצע מאשר פקודה ישירה. עבור ילדים אלו, משפט התיאור "יש כאן כביסה שצריך לקפל " עדיף על "תקפל את הכביסה!", כי הם מרגישים שהם יזמו את הקיפול ולא "נכנעו" לפקודה. כמובן שילדים אחרים זקוקים להוראה הישירה והברורה כדי להפנים שמתכוונים אליהם, אז נשים לב מה מתאים לילד שלפנינו. נקרא את הילד ונתאים את הטכניקה המתאימה אליו.
לסיום, חשוב שכאשר אנו מגייסים את הילד לעזרה נפנה אל החלק הבוגר שלו. אם אנחנו פונים אליו עם טון של "נו, אתה, בטלן!" או לחלופין עם טון של "מה יהיה איתך, לא עושה כלום כל היום", הוא ירגיש קטן וחסר-ערך. לעומת זאת, אם נשבח ונחזק את מה שהוא כן עשה נכון, הוא ירצה לעשות שוב.
יש עוד הרבה להרחיב בנושא (אני מעבירה הרצאה של שעתיים רק על נושא שיתוף פעולה), אבל אני צריכה לרוץ לנקות לפסח עם הילדים שלי…
פסח כשר ושמח והיקשרותי!