משה רבנו הוא דוגמא למנהיג יהודי מושלם, היו בו שלושת התכונות הדרושות לכל מי שמבקש להנהיג את הציבור, כמו שדרשו (מדרש הובא ב'תורה שלימה', שמות עמ' 66) על הכתוב: "והנה נער בוכה" - "כמו מתנבאת נע"ר - נ' נאמן, כמו שנאמר: 'בכל ביתי נאמן'. ע' - עניו, שנאמר: 'והאיש משה עניו מאד'. ר' - רועה, שנאמר: 'ומשה היה רועה'".
את ענוותנותו של משה רואים אנו כבר בראשית דרכו, הוא נסיך החי בארמונו של פרעה ונהנה מכל מנעמי העולם, למרות זאת אין הוא חש לכבודו שלו, אלא מוותר על הכל ויוצא אל אחיו, לא כתייר המתבונן מהצד על הנעשה, אלא נותן כתף ומסייע להם ופועל לטובת אחיו עד כדי סיכון חייו, מה שאילץ אותו לבסוף להימלט ממצרים להיות גולה ומבוקש בארץ זרה ורחוקה.
נאמנות של מנהיג אינה רק בזהירות שלא לפזר הבטחות ללא כסוי, שלא יאמר דבר אחד ולמחרת יעשה את ההיפך, נאמנותו של מנהיג היא גם לא לרמוס את מי שעומד בדרכו, ומפריע לו בקידום האישי שלו, כמו שראינו אצל משה בסירובו לקבל את ההנהגה על חשבון אחיו אהרון, כמו שמובא במדרש (תנחומא שמות כז): "אתה סבור שמא עיכב משה שלא רצה לילך? אינו כן, אלא כמכבד לאהרן. אמר משה עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם במצרים שמונים שנה ועכשיו אני נכנס בתחומו של אחי ויהא מיצר, לכך לא היה רוצה לילך". נאמנות נוספת אנו מוצאים בהתנהגותו של משה כאשר הקב"ה מציע לכלות את ישראל ולעשות אותו לגוי גדול, שההצעה הזו היא למעשה להחליפו באברהם יצחק ויעקב ולהתחיל ממנו בהקמתו של עם חדש, שהוא יהיה אביהם. ומשה דוחה את ההצעה ומבקש: "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדך" ומוכן לאבד אפילו את עולם הבא שלו ("בבקשו מהקב"ה: "מחני נא מספרך", אם הקב"ה לא ימחל לישראל על חטאתם, וספרו של הקב"ה הוא עולם הנצח).
ואילו את תכונת הרועה אנו רואים אצל משה כשברח ממנו גדי ומצאו עומד לשתות, אמר: "אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני הצמא, עייף אתה, הרכיבו על כתפו, אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך - חייך אתה תרעה צאני ישראל" (שמו"ר ב).
במשה רבנו אנו מוצאים תכונה נוספת החייבת להימצא במנהיג הציבור כמו שמבאר הראי"ה קוק בספרו עין איה את אמירתו של רבי יהושע לרבן גמליאל (ברכות כח א): "אוי לו לדור שאתה פרנסו ואוי לה לספינה שאתה קברניטה" (שם) ושם הוא מסביר שיש הבדל בין פרנס לקברניט, פרנס הוא המנהיג הקשוב למצוקות הפרט והדואג למילוי צרכיו של היחיד, כי הפרנסה היא מלוי צרכיו האישיים של הפרט, והיא אינדיבידואלית ושונה מאדם לאדם. מה שאין כן הקברניט, שהוא אחראי למסלולה של כלל הספינה, להשיטה מנמל המוצא לנמל היעד, מבלי להיות מודע לצרכיו של כל פרט ופרט מנוסעי הספינה. וכותב הראי"ה שמנהיג אמיתי של עם ישראל הוא מי שיודע לשלב בתיפקודו את שתי ההנהגות הללו יחד, להיות דואג לצרכים והמצוקות של כל יחיד ויחיד (הפרנס), ובה בעת גם לעצב מדיניות והנהגה כללית שתתן פתרונות לצרכים הכלליים של הציבור בכללו (הקברניט). משה רבנו היו בו שתי ההנהגות הללו: "ויצא משה אל אחיו וירא בסבלותם", לפי המדרש ראה כאן שתי ראיות, ראיית פרנס וראיית קברניט: "ראה משא גדול על קטן ומשא קטן על גדול, משא איש על אשה ומשא אשה על איש, משא זקן על בחור ומשא בחור על זקן, והיה הולך ומיישב להם סבלותיהם", כאן משה לא עסק בפוליטיקה גבוהה אלא נהג מנהג פרנס, נתן כתף לסייע לכל פרט ופרט. אך משה גם דאג לכלל הציבור (קברניט): "ראה שאין להם מנוחה, ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך, אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים. אמר פרעה למשה: לך עשה להם כמו שתאמר, הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח". (ויקרא רבה לז).