יום בחיי טובלת

מהרגע שהיא פתחה את העיניים בבוקר הוא זכרה שהיום היא טובלת. ככה היא, בכל בוקר כשהיא קמה מייד היא נזכרת במשימות שיש לה להיום. כאילו הם ישבו לידה כל הלילה בשקט, נתנו לה לישון, אבל מייד כשהיא קמה הן מחכות לה. אז היא זוכרת שהיום היא צריכה לעשות הפסק טהרה כבר בבוקר, כי עכשיו חורף והשמש שוקעת מוקדם וזה כבר מסובך מידי, לזכור את הבדיקה שצריך לעשות לפני השקיעה. אז היא בד"כ עם הילדים, לפעמים אצל שכנה שותה קפה וביחד מעבירות את הצהריים ואז מה היא תעשה? הרי היא לא לוקחת איתה את הבדי-בדיקה וזה ממש לא שייך לבקש מהשכנה שתשאיל לה כאילו היא נתקעה בלי טמפון או טיטול לתינוק. פעם, כשרק התחתנו, היא שכחה לעשות את הפסק הטהרה שלפני השקיעה והיא נלחצה וכבר חשבה שבטח לא תוכל לטבול היום, אז היא ביקשה מבעלה שישאל רב והוא אמר שאפשר לסמוך על הבדיקה של הבוקר. מאז היא לא שוכחת, מייד כשהיא קמה בבוקר היא עושה את ההפסק, אח"כ היא נינוחה יותר כי סיימה לפחות את אחת המשימות שחיכו לה בשקט עד שתתעורר. זה לא שהיא שכחנית. היא הרי בן אדם מסודר וכמו כל אישה היא מסוגלת לעשות כמה דברים במקביל - לדבר בטלפון, לקפל כביסה ולשים לב לילדה שלא תלכלך את הרצפה ששטפה אתמול בלילה כשכולם כבר נרדמו, כי היא לא יכולה לסבול את הטינופת הזו ולפחות בשעה שהיא עדיין ערה והילדים כבר ישנים היא רוצה להיות בבית נקי ומסודר.

האמת היא שהיא זכרה את זה בכל בוקר. למרות שהיא לא מקפידה לעשות כל יום בדיקה היא זוכרת והיא סופרת. כבר ביום הראשות למחזור, או לווסת כמו שרופא הנשים שלה מקפיד לומר, היא יודעת בדיוק מתי היא טובלת. היא מתחילה להתכונן כבר יום או יומיים קודם, כי מאז שנולדו הילדים אין לה זמן להכל בערב אחד אז דברים שאפשר להקדים כמו גבות ושפם היא כבר עושה לפני ובבוקר היא יודעת שלא נשאר עוד הרבה, ככה היא יותר רגועה. למה היא בכלל עושה את זה בהקפדה כזאת בדיוק לפני הטבילה, כשהיא לחוצה בזמן? הרי בעלה כבר מזמן לא שם לב לפרטים האלו, אם אי פעם בכלל הבחין בהם? לפעמים היא אפילו מעירה את צומת ליבו: "תראה כמה שהרגליים שלי חלקות..תרגיש.."

פעם היא ביקשה ממנו שגם הוא ינסה לזכור. חברה אמרה לה שזה טיפשי ומה היא מצפה ממנו שיזכור את מה שקורה בגוף שלה, אבל הוא דווקא משתדל ולפעמים הוא זוכר לשאול אותה מתי היא טובלת. 8 שנים הם נשואים ועדיין זה מביך אותה וגם אותו. היא עדיין לא מצאה את הניסוח המדויק איך לבשר לו שהיא נידה או שקיבלה מחזור / ווסת / הדודה באה לביקור כמו שאמרו כשהיו קטנות בבני עקיבא ולא רצו שהבנים יבינו?? ואיך היא רוצה שהוא יגיב למשמע ההודעה - אכזבה? השתתפות? אדישות? היא משתדלת לא להסתכל לו בפנים ולקפל כביסה או למהר לאנשהוא תוך כדי ואז היא שוכחת את זה עד החודש הבא.

לפחות הוא למד להקפיד על מקלחת וגילוח באותו ערב. אחרת היא מרגישה ממש טיפשית עם כל ההכנות והספירות והניקיונות והוא אפילו לא מגולח. פעם, כשעוד היו חברים היה מקפיד אפילו על אפטרשייב לפני כל פגישה, ואז הם רק ישבו על כוס קפה.. היא חושבת על זה כשהיא מסתכלת על עצמה במראה, ערומה, מחפשת שערה סוררת שנשרה לה ונתקעה על הגב. גם היא כבר לא בדיוק מה שהיה כשהיו חברים. הפלורוסנט הבוהק, שאמור לעזור לה למצוא את כל השערות והלכלוכים מתחת לציפורניים, בכלל לא מחמיא לה. היא חושבת שעדיף היה שם אור צהוב, עמום ואולי אפילו מראה שקצת מרזה, משהוא שיראה סביר, הגיוני, לא מוגזם. זה רעיון לסאטרטאפ חדש שעולה לה בראש - אולי כדאי שהאורות יתחלפו לפני ואחרי הטבילה, כדי שלפחות לפני שאת יוצאת לא תראי את כל הקמטים, השערות הלבנות, הבטן הבצקית, סימני המתיחה, הקילוגרמים המיותרים שמייד אחרי ההנקה יעלמו בע"ה והחזה שלמרות שאת עדיין מניקה כבר נראה כאילו אין בו כלום.. כשהיא חושבת על זה זה אפילו נשמע הגיוני שהוא לא יתגלח ויתקלח ובטח לא ינסה להרשים אותה בניחוח גברי חדש.

הבלניות דווקא עושות מאמץ גדול כדי שהיא תרגיש שם בנוח. יש מוזיקה מרגיעה ונרות ריחניים ווילונות אמבטיה מקושטים בפרחים קטנים ולפני שהיא יוצאת הבלנית נותנת לה מסטיק או עוגיה מתוקה. איכשהו כל המאמץ הזה והנסיון לשדרג את החוויה הנשית שלה דווקא מחליא אותה וגורם לה לרחם על עצמה. היא אפילו מעדיפה את המקווה שטבלה בו כשעוד גרו בעיר. שם הבלניות אפילו לא מחייכות והן מסתובבות עם קוצץ ציפורנים ומספריים קטנות כדי לגזור לך כל פיסת עור או ציפורן מיותרת.

כשהיא חוזרת הביתה היא מתלבטת אם לא חזרה מהר מידי ואולי הוא לא הספיק להתארגן. בפעם הקודמת כשהיא יצאה הילדה שישנה צהריים עדיין היתה ערה והיא היתה צריכה להמציא איזה הסבר לאן היא הולכת בשעה כאת. כשהוא הרדים אותה בסוף הוא נרדם יחד איתה והיא שאלה את עצמה אם היא כועסת או מאוכזבת אבל בסוף היא החליטה שזה מצחיק והנה היא גם יכולה ללכת לישון מוקדם. דרך החלון היא ראתה אותו מניח על השולחן 2 כוסות של יין ונר רומנטי. היא נשארה לעמוד בחוץ כדי לא להפריע לו ולא להרוס כשהוא ככה מנסה לשמח אותה ולפייס את דעתה. בנתיים היא ניסתה לשכוח את המחשבות הרעות שהיו לה כי היא רצתה, כמוהו, להיות במצב רוח חיובי ולא להרוס את הערב. איכשהו היא היתה הורסת את הערב הזה הרבה פעמים. תמיד היא היתה נעלבת או כועסת על משהו. מה בדיוק היא רצתה? היא יודעת שיום אחד, כשיהיה לה זמן ואולי גם להם ביחד יהיה זמן, כי עכשיו ממילא זה לא ממש משנה כשהילדים עוד קטנים ואין זמן לכלום, אז היא תלך לטיפול פסיכולוגי או משהו דומה כי ברור לה שהיא עושה מזה הרבה יותר ממה שזה ושיש שם בטח כל מיני משקעים מהעבר או ציפיות שבכלל לא קשורות לנושא והיא סתם מתאכזבת שהוא לא קם בבוקר וזוכר וסופר בדיוק כמוה.