לאחר צאת השבת, כשהתבשרתי על פטירתו מן העולם של אריאל שרון, ראש הממשלה לשעבר. הגבתי מיד בשתי ברכות: "ברוך דיין האמת" ו"ברוך שפטרנו מעונשו של זה". חשבתי ונזכרתי ששמונה השנים לנפילתו למשכב מלאו ממש לאחרונה. איך אני זוכר? מפני שבדיוק לפני שבוע צוינו שמונה שנים לאירוע הנורא בעמונה, אותו אירוע בו שוטרי משטרת ישראל הצליפו בנו, נערי ההתיישבות, בשוטיהם ודרסו אותנו בסוסיהם, כאילו היו קוזקים באיזו עיירה נידחת בערבות רוסיה. לא, אל תטעו, אני לא חושב שאריק שרון היה זה ששלח אותם, אני זוכר טוב מאוד מי ישב אז על כיסא ראש הממשלה וניצח על המלאכה בסיפוק רב, זהו כמובן אהוד אולמרט. אולם בנוסף לכך אני זוכר שהוא ישב על הכיסא הזה רק כממלא מקום, עד הבחירות, כיוון שראש הממשלה שקע בתרדמת.
חשבתי על אריק שרון, ידיד ההתיישבות, אלוף נערץ בצה"ל, מייסד יחידה 101 האגדית, שבעצם היה כליל המעלות ושבחו נישא בפי כל ידידיו ורעיו מן ההתיישבות ומן המחנה הלאומי. חשבתי עליו, איך הפך עורו לעת זקנותו, איך הפנה עורף למפעל חייו ובגד באוהביו. הכרזתי עליו, על ראש הממשלה המנוח: "יש מחריב עולמו בשעה אחת", כפרפרזה לדברי רבי יהודה הנשיא בתלמוד: "יש קונה עולמו בשבעים שנה ויש קונה עולמו שעה אחת".
ואז חשבתי שוב. כמה וכמה מימרות של חז"ל ישנן שעוסקות בייסורים אשר משברין גופו של אדם וממרקין עוונותיו.. וכמה ייסורים עברו על גופו בשמונה השנים שחלפו. כמובן שאין לנו לחשב חשבונות שמים ואיננו יכולים להבין מדוע ומתי אדם נולד ומתי הוא מת, אך ידוע מאמר חז"ל על המציאות הלא מובנת שיש "צדיק ורע לו" - שהצדיק מתייסר בעולם הזה כדי שיגיע נקי לעולם הבא, כלומר שהוא משלם את חובותיו כאן ומגיע לשם וזכויותיו מלוות אותו לבדן.
הרהורים אלו אשר עולים בראשי, לא ממעיטים חלילה מעוצמת הכאב ובעיקר מתחושת הכעס ואולי אפילו השנאה שאני חש כל אימת שמוזכר שמו של אריאל שרון בקרבתי, וכמוני יש כמובן עוד אלפים רבים. אנחנו הנוער של קיץ שנת אלפיים וחמש, הוא הרס לנו את החיים.
אולם, לאחר מותו, אני רוצה לחשוב גם על זכויותיו הרבות, אני חפץ להיזכר ברוב שנותיו בהן מסר נפשו למען ארץ ישראל ולמען בטחון היושבים עליה. אבל זה בכלל לא קל כאשר אני נזכר בתמונות הגירוש האכזרי של משפחות שלימות, אנשים ונשים, טף וזקנים, אשר ראיתי בשתי עיני כיצד הובלו כצאן מביתם, מחלקת האדמה שלהם. זה לא קל, כשאני חושב על מדבר שממה שהפך לחבל ארץ פורח, לסוג של גן עדן. ואז ברוע לב, ברשעות זדונית, הוחרב וחזר להיות שממה. זה לא קל, בכלל לא קל, זה קשה מאוד, ובכל זאת אני רוצה לשמור לי בזיכרון, גם, את אריאל שרון אשר היה הגיבור הלאומי, הלוחם האמיץ, אוהב ארץ ישראל.
"דור הולך ודור בא", אמר קֹהלת, "והארץ לעולם עומדת". אנשים מתים, אחרים באים במקומם והארץ נשארת פה, היא לא הולכת לשום מקום. ארץ לא יכולה למות, אבל היא בהחלט יודעת להרגיש. ארץ יודעת לאהוב, ארץ יודעת לכאוב, היא יודעת גם לצחוק ולבכות, והיא בהחלט מסוגלת לנקום. ואם לרגע קט נטה אוזן לשמוע, נגלה שהארץ שלנו אפילו יודעת לשיר.
לך לך למנוחתך, אריאל שרון. אנחנו נזכור אותך ואת זכויותיך הרבות ולא נשכח לך את פשעיך, החמורים לא פחות. בית דין של מעלה כבר ישפוט אותך וישלח אותך לאן שמגיע לך. אנחנו סומכים לגמרי על בית הדין הזה, שם בטח זוכרים את הכל, הרבה יותר טוב מאשר אצלנו.