גיוס אוגוסט 12 יצא השבוע לדרך, בעוד תותחי מחאת הקריאה לשוויון בנטל טרם נדמו. בתוך המתגייסים יהיו אלפי תלמידי ישיבות הסדר ומכינות קדם צבאיות, אשר אינם מעלים על דעתם להשתמש בתורה כתירוץ לפטור משירות צבאי. התביעה לשותפות של המגזר החרדי בשירות הצבאי אינה רק תביעה אזרחית כי אם תביעת דתית-מוסרית. בפרשת השבוע האחרונה, ערב הכניסה לארץ, כאשר ביקשו בני גד ובני ראובן להשאר בעבר הירדן המזרחי ולא להכנס לארץ המובטחת, משה רבנו יצא נחרצות נגד כוונתם, ללא כל היסוס. הסיבה המרכזית לזעמו של משה רבנו באה לידי ביטוי במשפט הראשון בתגובתו: "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?". קריאה מוסרית זו צריכה להדהד בנו גם היום.
מצב בו מגזר שלם המהווה 15% מהחברה הישראלית אינו שותף בהגנה על המדינה, הינו בלתי מוסרי בעליל. ברם מקורה של קריאה זו לשותפות, אסור שתנבע מתחושת "פרייאריות". כמו בעבר, קריאתו של משה רבנו לא נבעה מתחושת התסכול של שאר השבטים, וגם לא מהזעקה לשוויון בנטל. אחרי 40 שנה של תלאות במדבר ו 210 שנות שעבוד במצרים, נפלה בחיקינו הזכות להגן על עצמנו. זהו לא נטל - זוהי זכות וחובה מוסרית. גם אנו אחרי אלפיים שנה של היותנו עם גולה ונרדף, חיים במדינה עצמאית המסוגלת להגן על עצמה. היש זכות גדולה מזו? הכיצד ניתן להגדיר שרות צבאי כ"נטל"? האם מי שמשרת הוא פראייר? מי שלא משרת הוא הפראייר, הוא זה שמחמיץ את גודל השעה וגודל התקופה שלנו, הוא זה שלא זוכה לשרת את המדינה המיוחדת שלנו עליה חלמנו והתפללנו שנים כה רבות.
דומני שהמחאה האחרונה פספסה בגדול. הקריאה לגיוס חרדים שבאה ממקום של כעס ותסכול, תחושה של פראיירים הכורעים תחת הנטל, אין בה כדי לייצר מומנטום חיובי ואנרגיה פוסיטיבית. מחאה כזו לא תגרום לחרדים להתגייס - ההיפך הוא הנכון. לא ניתן להכריח ציבור של מאות אלפי אנשים לשנות את אורחותם בין לילה בשל החלטת ממשלה. זוהי מחשבת נאיבית אשר לצערנו אינה בת מימוש.
ברצוני להציע הצעה חלופית לקריאת גיוס למגזר החרדי, קריאה הבאה ממקום אחר לחלוטין. בקונטקסט של סיפור בני גד ובני ראובן מופיע סיפור צדדי נוסף, אשר יחזור על עצמו גם בפרשת השבוע הקרובה, פרשת דברים. משה רבנו מצרף לבני גד וראובן את חצי שבט המנשה, מבני משפחת מכיר. מדוע הם צורפו לשני השבטים? הם מעולם לא ביקשו זאת? הסבר מרתק מופיע בפרושו של הנצי"ב מוולוזין "העמק דבר" לפרשת דברים: " ונראה דבשביל שראה משה רבינו דבעבר הירדן כח התורה מעט...על כן השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי הארץ באור כח שלהם. וכתיב 'מני מכיר ירדו מחוקקים' היינו גדולי תורה ראשי ישיבות ...". בני מכיר היו כולם גדולי תורה וראשי ישיבות. משה רבנו חשש להחלשות כח התורה אצל בני גם וראובן הרחוקים ממקום המקדש ולכן דאג לשתול בתוכם לומדי תורה שישפיעו מבפנים על החברה. בחברה החרדית קיים הרבה טוב - גמילות חסדים תורה וקדושה, אלא שסגולות אלו סגורות בתוך קופסא. החברה החרדית חיה בתוך עצמה ברוב המקומות בארץ, במנותק מהחברה הישראלית. דוקא הצבא הינו כור ההיתוך המושלם ביותר. כל מי ששירת בצבא מכיר את תחושת הרעות המיוחדת, ללא קשר לאמונתך, דתך, עדתך או מפלגתך. ה"יחד" הזה הינו נדבך מרכזי בהוויתו המשותפת ובבניית עתידנו המשותף. אחינו בני המגזר החרדי, הביאו את תלמידי החכמים שלכם להתיישב בתוך הצבא. השתלבו בחברה הישראלית ושתפו את כולם בעושר הרוחני שלכם. הצבא יאפשר לכולכם להתערות בחברה ולהשפיע עליה מבפנים, ממש כפי שעשו בני משפחת מכיר. אל תסתגרו ואל תתבדלו - היו חלק מאיתנו!
זה אולי נשמע נאיבי קמעה, אך בקריאה זו יש עומק רב. היא מגיעה ממקום של חזון ולא ממקום של ייאוש. היא מונעת מתחושת שליחות משותפת ולא מתחושה של "נטל". היא מייצרת שיח עמוק של חובות ולא קריאה נבובה בדבר זכויות הפראיירים. האם לא זהו המסר בו פותח הרמח"ל את ספרו מסילת ישרים: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה - לידע מה חובתו בעולמו..."?
ולכם המתגייסים היום יש זכות גדולה, לשרת את מדינת ישראל, הגשמת חלום בן אלפיים שנה. שאו בגאון את דגל הצבא ודגל המדינה והראו לכולם שאין כל סתירה בין לימוד התורה לבין שירות בצבא שהרי "מי שמאמין לא מפחד".
רב קהילת "אהל ארי" רעננה ומנכ"ל ארגון "בית הלל" - הנהגת תורנית קשובה.