"אַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לה' מְאֹד". את התיאור הקצר זה התורה, הרחיבו מאוד בחז"ל, תוך נתינת דוגמאות מזעזעות על התנהגותם הרעה:
"אנשי סדום לא נתגאו לפני המקום אלא מתוך הטובה שהשפיע להם... אנשי סדום אמרו הואיל ומזון יוצא מארצנו וכסף וזהב יוצא מארצנו ואבנים טובות ומרגליות יוצאות מארצנו אין אנו צריכין שיבואו בני אדם עלינו אין באין עלינו אלא לחסרנו [מממוננו] נעמוד ונשכח [נדיר] את הרגל מבינותינו" (תוספתא סוטה, פ"ג).
אמרו ועשו:
"הכריזו בסדום כל מי שהוא מחזיק בפת לחם עני ואביון יישרף באש, פליטת, בתו של לוט.. ראתה עני אחד מדקדק ברחוב העיר.. בכל יום כשהייתה יוצאה לשאוב הייתה נותנת בכד שלה מכל מזון ביתה ומאכלת לאותו עני, אמרו אנשי סדום העני הזה מאין הוא חי? וכשידעו בדבר הוציאוה להישרף" (פרקי דרבי אליעזר פכ"ה).
כנגד התנהגות נלוזה זו, עומד הקב"ה: "אמר להם המקום בטובה שהשפעתי לכם אתם משכחין את הרגל מביניכם, אני אשכח אתכם מן העולם" (תוספתא, שם). אך רגע לפני ההוצאה לפועל, מגלה הקב"ה את אוזנו של אברהם, אודות גזר דינה של העיר סדום.
אך כאן, אנו הקוראים, מופתעים משהו, כיוון שבעת ששמע אברהם אבינו מהקב"ה כי נגזרה על סדום גזירת חורבן, עמד והתפלל למענם, להצילם.
אך נשאלת השאלה: מדוע כל כך השתדל אברהם בתפילה, שכללה גם דברים נועזים ואף חצופים משהו כלפי מעלה, "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!". הרי "אַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לה' מְאֹד", בדיוק האנטי-תיזה לדמותו ומפעלו של אברהם? אם כן, על מה ולמה ניסה אברהם להרעיש עולמות השביל להציל רשעי עולם?
אלא, שבדיוק בגלל שאנשי סדום הם האנטי-תיזה לאברהם, חפץ היה אברהם בהמשך קיומם. זאת, בשל שתי סיבות עיקריות, האחת: אברהם, כנציג הטוב האלוקי בעולם, רצה להראות לעולם כולו לאן יכולים מעשי בני האדם להידרדר - עד למציאות של התאכזרות קיצונית, בכדי להשאיר את הטוב המטריאלי לעצמם. כמבשר המונותיאיזם, רצה אברהם להראות מה קורה כאשר אין יראת ה'.
הסיבה השנייה לתפילתו הנועזת של אברהם, תובן בעזרת דברי ספר הזוהר (משפטים קט"ו ע"ב): "מגו חשוכה נפיק נהורא". כרוצה לומר שיתרון האור נובע בשיאו, דווקא כאשר הוא יוצא מתוך החושך. אברהם הוא מקור האור, ולעומתו ניצבים אנשי סדום, כמקור החושך. אברהם יאיר באור יקרות, דווקא כאשר יהיה לו רקע של חושך.
על מנת להבהיר יותר נקודה זו נפנה לספר היצירה (שעל פי המסורת חיברו אברהם אבינו): "זה לעומת זה ברא האלוקים, טוב לעומת רע. טוב מטוב, רע מרע. טוב מבחין את הרע, ורע מבחין את הטוב" (פ"ו סע' ה').
וזהו בדיוק העניין - "טוב מבחין את הרע, ורע מבחין את הטוב". רוצה לומר, על מנת להגיע להגדרה עצמית יש לפעול בשני מישורים, האחד: מי אני. השני: מי אני לא. לשון אחר, הצבע הלבן הוא הכי לבן, כאשר הוא על רקע שחור, הצבע שהכי מתנגד לו. קשה לראות את הלבן אם יהיה על רקע צהוב. ולכן, כאשר רוצה אברהם להגדיר את עצמו כאיש חסד ללא גבולות, חשוב לו שיהיה גם צבע "שחור". [וכבר אמר המשורר: "אומרים שבלי חושך אין אור; אומרים שבלי רע אין טוב..."]. לא היה צבע שחור כזה באותה תקופה, כמו מעשי סדום הרשעה. אשר על כן, אברהם עומד בגבורה מול הקב"ה ומנסה בכל כוחו להשאיר את סדום בעולם.
אך הקב"ה סבר, כי עם כל הכבוד לרקע ולאנטי-תיזה, יש גם מציאות של ענישה. הענישה, מראה לעולם כי יש דין ויש דיין, ולכל רשעות יש מחיר, בסופו של דבר. אכן הקב"ה הוא "ארך אפיים", אבל גם לזה יש גבולות.
ראויים דבריו של הרב קוק להיאמר כאן:
"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק; אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה; אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה" (ערפילי טוהר, עמ' ל"ט).
נלך בדרכו של אברהם; נתפלל על האנושות כולה; לא נקבול על הרשעה, אלא נוסיף צדק; וה', הטוב בעיניו יעשה.
הרב ד"ר אמיר משיח - רב ביכנ"ס לצעירים, פ"ת; מרצה במכללת אורות