איומים כשיטה

לפני מספר חודשים, הזדמנתי לגן שעשועים בעיר, לידי ישבה אמא שניסתה לנהל את הילד על המתקנים בשלט רחוק: "עוגן! אני לא מרשה לטפס על העמוד הגבוה! עוגן, אני מזהירה אותך - אם תטפס, אני אקח אותך הביתה מיד! עוגן, אמא אמרה לא! עוגן, בוא לפה מיד!". הילד החביב התעלם באלגנטיות מצעקותיה של האם והמשיך בטיפוס אל מרומי העמוד. רק כשסיים את בדיקת מזג האוויר ברום המתקן, חזר אל אמו, עם מבט מתריס בעיניו.

"עוגן! אני אמרתי לך שאסור!" ניסתה האם להגן על סמכותה ההורית. עוגן בהה בה במבט משועמם. האם פצחה בנאום כועס: "כמה פעמים אני צריכה לומר לך שאסור לך לטפס גבוה! הזהרתי אותך שאם תטפס אנחנו נלך הביתה, נכון? שמעת אותי, נכון? ובכל זאת טיפסת! חכה שאני אספר לאבא בבית שאתה שוב מצפצף על מה שאומרים לך!" עוגן המשיך לבהות מעל כתפה של אמו אל עבר הנוף, מחכה שהסערה תחלוף. "אני מזהירה אותך בפעם האחרונה - אם אתה לא שומע בקולי, אנחנו הולכים!". עוגן גיחך וחזר למתקנים.

ריחמתי על אותה אם. היא צנחה חזרה לספסל שלה, מותשת וחסרת אונים. עוגן הקטן, למרות גילו הצעיר, נתן לה תחושה ברורה לפיה הוא איננו מקבל את מרותה, והיא ניסתה בכל כוחה להשליט עליו את רצונה בכלים שעמדו לרשותה. במשך השהות שלנו יחד בגינה, היא איימה עליו שוב ושוב ("נלך הביתה מיד! לא תוכל הערב לצפות בטלויזיה!" ועוד), אבל כל אלו כלל לא השפיעו על עוגן. הם סיימו והלכו הביתה, אמא תשושה וילד מרוצה.

מה היתה אמו של עוגן יכולה לעשות אחרת?

כפי שהסברתי בטורים קודמים, הקב"ה ברא את טבע הילד כך שלא יקבל מרות. שיהיה לו רצון משלו, שלא יקבל פקודות מכל זר. זה נקרא "הרצון הנוגד". הטבע הזה מגן על הילד - הרי אנחנו לא היינו רוצים שכל זר ברחוב יוכל לתת פקודות לילד שלנו והילד שלנו ימלא, נכון?

כאיזון לאותה מתנה, נתן הקב"ה כלי בידי ההורים והמחנכים: ההיקשרות. "היקשרות" היא אותו כוח עז שגורם לאנשים להרגיש מחוברים ומקושרים זה אל זה, שממלא אנשים ברצון לספק את רצון הזולת האהוב. לשם הדגמה - אם באמצע הלילה, אישה הרה מעירה את בעלה האוהב ומבקשת ממנו שישיג לה גלידה עכשיו, הוא יהיה מוכן, למרות עייפותו, למלא את רצונה ולשמח אותה ולהביא לה גלידה. לעומת זאת, אם סתם אדם היה מבקש ממנו גלידה בחצות לילה, הוא היה מתעלם או כועס על החוצפה בבקשה. מה שמאפשר לאותו בעל להתגבר על העייפות ועל חוסר הנוחות וללכת לקנות גלידה הוא כוח ההיקשרות והאהבה, שמאזן את הרצון שלו שיהיה לו נוח, וגורם לו להחליט למלא את רצונה.

במצב הרצוי, הילד וההורה מקושרים. יש ביניהם אנרגיה חיובית, והילד רוצה למלא את רצונם של הוריו, לשמח אותם, ולשאת חן בעיניהם. זה חשוב לו. אבל פעמים רבות, הילד "מתבלבל" ובמקום לראות את הוריו כדמויות היקשרות, כמנהיגים ומורי דרך, הילד מצפצף עליהם. אצל ילד כזה, המבט שלו אומר "למה מי אתם שתגידו לי מה לעשות?", כמו מבטו המתריס של עוגן. מול המבט הזה, לא נותר להורים אלא להאנח "מה אפשר לעשות עם הפספוס החצוף הזה, תגידי לי?!"

מה היתה יכולה אמא של עוגן לעשות בגינה?

אפשר כמובן לתת "פתרונות להפעלה". רצפט של רצף פעולות לביצוע בעת משבר. אבל אין זה הפתרון האמיתי - הפתרון לא מתחיל בעת המשבר. הפתרון דורש שינוי ארוך-טווח ביחסים ביניהם, השקעה בהחזרת אנרגיית ההיקשרות לבית, בחיזוק הקשר בין ההורה והילד, כדי שהילד ירצה לשמח את אמא ולא להכעיס אותה, שיראה אותה כמובילה שלו. איומים ונזיפות גורמות לריחוק ועויינות, לא לקירבה ואהבה. על האם ללמוד שפה אחרת, חדשה, שאיננה כוללת איומים ונאומים, כדי להחזיר את עצמה למקום הנכון - מקום של הנהגה וניווט הילד.

איך בונים היקשרות?

התהליך דומה לחיזור. כאשר בחור מנסה למשוך את תשומת לבה של אישה, הוא מביא לה מתנות קטנות שישמחו אותה, הוא זוכר להתחשב בה, הוא מחייך אליה. צעדים קטנים של בניית אמון וקשר. במצב הנוכחי, כאשר אמא של עוגן מסתכלת עליו, היא מרגישה בתוכה אנחה, היא נערכת להתמודדות, להתגוננות, לתגובה על המעשה השלילי הבא. במקום זאת, היא צריכה להיות המנהיגה, המובילה, המעניקה. כדי שהילד ישבע מההיקשרות, ההיקשרות צריכה להינתן לפני שהילד דרש, ויותר ממה שדרש. אמו של עוגן תוכל להפתיע אותו עם מאכל אהוב, לקבל את פניו בחיוך ובחיבוק, למצוא רגעים בהם היא שמחה בחברתו. היא צריכה לקבוע לעצמה יעד - להחזיר את הלב של עוגן אליה, ורק אחר כך, בתור קומה שניה, תוכל לכוון את התנהגותו. היקשרות היא הבסיס להכוונת התנהגות.

בשלב הראשון, הילד יהיה חשדן. הוא לא יבין למה אמא לא נוזפת ומאיימת. הוא יחכה לראות איפה ה"טריק". אבל יש בכוחם של הורים להמיס את החומות סביב הלב, ולהחזיר את עצמם ואת הילד למקום הנכון - היררכיה ברורה, עם הרבה אנרגיית היקשרות עוטפת.

זה לא אומר שהילד אף פעם לא יטפס על התורן בגן המשחקים, אבל יש בכוחם של ההורים למנוע הרבה משברים ולנהל את מצבי המשבר הרבה יותר טוב, כשההיקשרות מחברים אותם עם ילדיהם.

עוד על מצבי משבר בפרקים הבאים.