מדוע לא נמצא רב ספרדי ציוני דתי אחד הראוי לאזכור?

הפעם האשמה לא נופלת לפתחם של העיתונאים שעמלו בוודאי למצוא את כל זקני רבני הציונות הדתית המשפיעים.

האמת היא שפשוט אין. אין רבנים ספרדים בעלי שיעור קומה וגיל שמובילים בתוך הציונות הדתית דעה וחזון.

מדוע? ובכן, אין דרך נעימה לומר זאת.

כי הם ספרדים.

התורה שהביאו איתם חכמי עדות-המזרח הייתה נחותה בעיני חכמי אשכנז, החרדים והציונים כאחד. שיטת הלימוד הספרדית שהייתה אנליטית פחות ממקבילתה ואופיינה גם באלמנטים קבליים, חברתיים ו'עממיים' כאחד הייתה בעיני חכמי אשכנז כזו שהעידה על חוסר הבנה בתורה ואולי אפילו על טיפשות. עולם התרבות המזרחי היה ועודנו בזוי בעיני מובילי הדעה בציונות הדתית ובאופן כללי, את המזרחיים העולים ארצה פעלו יותר 'לתקן' מאשר ללמוד ולספוג מהם תורה.

כעת, נשער בנפשנו מה חווה תלמיד ישיבה מבין עדות המזרח שמבין כל הספרים המעטרים את בית המדרש שבו הוא לומד מסתתרים שניים, אולי שלושה ספרים שנכתבו על ידי חכמי ספרד של המאה האחרונה. תורתו אינה נשמעת ונלמדת. גם התרבות שהביא עמו מבית, המוזיקה, הפיוט והשפה זוכים להתעלמות במקרה הטוב או ללעג ולקלס במקרים הטובים פחות. אין לו מודל מוכר מבית בישיבה בה הוא לומד, לא בשם ולא במראה. הח' והע' והדגשת הדגשים נעלמו והטבעיות בפסיקת ההלכה והציונות הפשוטה של כמיהה לציון התחלפו בתפיסה משיחית ארץ-ישראלית ובחישובי הלכה קרים.

אם כך, לחכם הציוני-ספרדי המתהווה שתי אפשרויות מקובלות:

ליצור לעצמו דרך אחרת, מקבילה, שמעצימה את שיטת הלימוד שלו ואת התרבות ממנה הוא מגיע

או

להיטמע במערכת הלימוד אשכנזית המוכרת ולהיות כאחד הלומדים ובהמשך כאחד הרבנים.

ראשוני הרבנים העולים ארצה - גאוותם על תורתם הייתה גדולה והיו מאמינים בכל לב במסורת ובתרבות שהביא איתם זה עתה מבית אבא. לרוב כובדו על ידי ראשי הציונות הדתית בשל מעמדם וגילם, אך לא זכו שתורתם תילמד ותושמע ברבים. חלקם בחרו להקים עולה של תורה ספרדית-גאה מתבדלת מהציונות הדתית וכך נוצרה הקהילה הספרדית-החרדית.

אלו שבחרו לקחת חלק פעיל בבית המדרש הציוני דתי מצאו עצמם בשלב מסוים משננים את תורת חכמי אשכנז על שפתם כשתורתם שלהם שספגו מבית נשכחה מהם. כך נוצר דור ביניים של חכמים ספרדים שברצונם להשתלב בעולם הישיבות הציוני כבר אינם נושאים עמם את תורת הרב משאש או תורת הרב כלפון כי אם את תורת הרב קוק.

אחרים, שביקשו לילך בדרך שלישית ולקיים את הציווי "אחוז בזה וגם מזה על תנח ידיך" לא זוכים היום לצערנו למקום של כבוד מבין מקביליהם לספסל בית המדרש. ודי לחכימא ברמיזא.

אבל, לא לרטון באנו כי אם לתקן ואף להעניק תקווה.

בפרוייקט הבא, בעוד 10 שנים, בטוחני שנראה יותר רבנים משפיעים ומובילים, אך הדרך עוד ארוכה.

התיקון יחל בהכלה, באהבה אמיתית לא רק לכל אדם אלא גם לכל מסורת שהאדם מביא עמו. בשירה משותפת, בלימוד משלב, בהרחבת הספרייה, בעיבוי דפי המקורות

ובדרישת התלמידים:

הבו לנו תורה שלימה,

ממזרח וממערב.