בהמשך לאירוע בו הגיעו חיילות בוגרות האולפנה לאולפנה במדים ונתבקשו לעזוב נראה לי כי לא נשאלו שתי שאלות חשובות.
האחת: מה גרם לאותן בנות לאחר ש שנות לימוד במוסד להופיע באופן זה? הרי אין ספק שהן ידעו את הכללים.
השניה: ממה מפחד צוות האולפנה? ומדוע תגובתו היתה כפי שהיתה?
הרי יכלו להמתין לסיום הטקס ולדבר עם הבוגרות ולשאול אותן מדוע הופיעו לבושות במכנסיים.
הרי יכלו לומר להן שהם גאים במעשיהם אך לא כך חנכו אותן ויש לקבל את כללי המקום.
הרי יכלו להמתין שתלכנה ואז לשוחח עם תלמידות בית הספר ולדון אתן האם זה היה נכון להגיע כך לטקס.
האם צוות האולפנה החמיץ הזדמנות ללמידה?
לדעתי התרסת הבנות הינה תגובה לשיטת המדידה החיצונית הנהוגה בחלק ממוסדות החינוך. כאשר החינוך נתפס שהעיקר הוא החיצוניות, אורך שרוולים או חצאית, מצהירות הבנות אומנם חיצונית אנו שונות אך עדיין דתיות. עדיין קשורות למוסד בו למדנו. הן אומרות שלא ניתן למדוד רמת אמונתו ודתיותו של אדם לפי חיצוניותו. לא ניתן לפסול אותנו בגלל שהלכנו לצבא או בגלל לבושנו.
תגובת בית הספר לעומת זאת נובעת מחוסר האמונה שלנו בחינוך הדתי שלנו. החינוך הדתי לא סומך על תלמידיו שישארו דתיים לכן הוא מנסה להרחיק אצל הבנים את השירות ע"י שנת מכינה או שירות בהסדר כדי למנוע חשיפה ואצל הבנות למנוע כלל את השירות הצבאי ע"י הדגשת האלטרנטיבה של השירות לאומי. זאת במקום להכיל את התנהגותן כיוון שהוא הגוף הגדול והחזק בכל הסיפור. אנו לא מסוגלים לראות את השונה אנחנו פוחדים ששלוש בנות עם מכנסיים יהרסו חינוך של שש שנות לימוד לתלמידות הנוכחיות.
מכאן שבתי ספר המכוונים לשירות צבאי מעבירים לתלמידיהם את המסר שהם סומכים עליהם, שהם נתנו להם מספיק כלים רוחניים דתיים כדי התמודד עם החוץ, עם השונה, עם הביקורת בבחינת "דע מה שתשיב לאפיקורס". במצב כזה בית הספר יוצא נשכר פעמיים: האחת הבוגרים מרגישים שהם יכולים לחזור ולהתיעץ למרות שהם כבר סיימו את חובת שהותם במוסד. ובפעם השניה הם מהווים דוגמא לתלמידים, הם יכולים לשתף מנסיונם ולהסביר כיצד ניתן להתמודד עם החוץ.