מכתב לאלוהים

אתה יודע, אלוהים, שאנחנו בסך הכל בשר ודם. ובשר ודם לעיתים נמשך אחר הבשר והדם - אנחנו יודעים את זה וכואב לנו על זה. אלוהים, דווקא מתוך כך שאנחנו אפסיים, דווקא מתוך כך שאתה יודע ממה אנחנו עשויים ולאיזה עולם סוער ובלתי יציב בראת אותנו, סלח לנו. אנחנו עומדים לפניך מתחתית התהום, שנפערת שוב ושוב תחת רגלינו, מחוסרי חמצן קוראים לפניך כי אין בנו מעשים ודווקא בגלל זה גלה את חמלתך עלינו.

כמה מדבריות הלכנו אחריך, בכמה ארצות לא זרועות. פעמים שמשכת אותנו אחריך ודחפת ופעמים שנותרנו לבד בלהט החולות. הקב"ה, אני יודע שכאב הדקירה שבלב מלמד שאני חי. אך הכאב אינו מלמד אם "כדאי אני בחיי". תשליך עושים בים, לכן הים מלוח- הבטחת, הקב"ה, שלא יהיה מבול בעולם וקיימת. אכן אין מבול בעולם והחיים בו אינם טובעים, אך הם טובעים בתוך עצמם. מבול פנימי של מים בתוכם החיים נחנקים, והחנק מלוח ומגלה את הפצעים. החיים מתאמצים להשליך את המבול הזה מקרבם, ולכן הים מלוח. כשזה קורה אנחנו למדים שכשאנו נמצאים בשער האשפות, וכששער הרחמים נעול, יש רק דרך אחת- שער הדמעות.

יכול להיות שהפרויקט הזה גדול עלינו ריבונו של עולם. כבר בכלל לא פשוט סתם לאהוב, ממש לא טרוויאלי לקבל ולא קל להקשיב. את הפאזל האין סוף מימדי שבראת בתוכנו אנחנו מתקשים להרכיב. כשאנו מוצאים חלק אנו מאבדים חלקיים, כשאנו מרכיבים חלק אנחנו מפרקים שניים. כשהפאזל על חלקיו מתפזר אנחנו ממהרים לבלוע כדור שיסדר. שוכבים על הספה ומאשימים את האב והתסביך, וודאי מלמעלה כל זה נראה לך מביך. את כל חולשותינו אנו פורסים לפניך אדון הסליחות כי כלו כל הקיצים ויבשו כל הדמעות. מסתבר שאת החיים שבחיים אי אפשר למצוא בקניון מלא תפאורות וגם לא במבצעי חג רוויי הנחות.

ואולי הקב"ה, כשכבר איננו מסוגלים לקבל אותנו בעיני עצמנו, כשאיננו מסוגלים להשלים עם יצירות כפינו נראה שישנה עוד תקווה. ישנו ידיד נפש שכל שנה ושנה הוא מלא אמון ונותן עוד הזדמנות. למרות כל המכוער והדפוק שבנו וכנגד כל בני האדם המעמידים אותנו במבחני תדמית בלתי פוסקים כובש כעסו ומגלה רחמיו והופך חולשה להזמנה, הזמנה לשינוי. כשכל העולם נראה כשותת שועלים יש עוד מי שצוחק, הקב"ה ניחמתנו.

לפניות לכתב - desk@kipa.co.il