תקופה ללא גילוח, פאה שלא סורקה שנים, מעיל ישן עם ריח מעופש וכפפה קרועה רק ליד האחת, כך יצאתי רק אתמול להסתובב בירושלים. נראה כאחד מחסרי הבית. אלה על פניהם אנו חולפים מדי יום ונותנים להם צדקה, יותר כדי לקיים את המצווה ופחות כדי לקיים אותם. ההליכה היחפה שבעיר בן רגע הפכה את רגלי לשחורות, אני מזהה אנשים מוכרים אך הם אינם מזהים אותי. כולם מתרחקים, ספק בגלל הריח ספק בגלל המסכנות שאפפה אותי. מתבוננים בי כשאני מהלך ברחוב יפו בירושלים וכשאני מצליב את עיניי בשלהם הם מיד מסתירים מבטם. להם היא בושת הפנים.
על מה אותם מחוסרי בית מתפללים, מה יאמרו ביום הכיפורים. אני שואל, ומתיישב באחת מפינות הרחוב, שעון על קיר האבן הירושלמית. לידי, אני מגלה, עומד אדם לא צעיר, חסיד ברסלב, ולידו תיבה גדולה של "פדיון כפרות". לפתע הוא פונה אלי ושואל, "צדיק, רוצה לשים משהו ולאחל לעצמך נקודה טובה לשנה הבאה?", הוא שואל. אני מחזיר לו בשאלה כשעודני על הרצפה: "ומה אתה ממליץ לי לאחל לעצמי?". הוא חושב כמה שניות ואומר "אתה יודע מה, אל תאחל. הנקודה הטובה של אנשים כמוך היא שאתם לא צריכים את זה", הוא אמר, "אתם מעל כולנו".
ליומם של מחוסרי הבית אין תוקף ובטח שלא קדושה ואולי זה בדיוק מה שמאפשר להם להביט אל הברית ולא לרדוף כל הזמן אחרי היצר. הברית שהם מקיימים עם הרחוב, הרחוב שהם כה סומכים עליו. כשאתה שם למטה ולו לרגע, כשהרגשתי משול לחרס הנשבר, מצאתי עצמי תלוי בעוברים ובשבים ובמטבעותיהם. מקווה שיכניסו את רחמיהם אל ליבותיהם, שיהיו הם בעלי הרחמים. פתאום כל אחד מהם הופך להיות שומע תפילות, פתאום כל אחד אם רק יטה אוזן יוכל לשמוע את הצעקה השקטה הזאת ולתת מטבע. ביום שהם ישמעו את הצעקה הם לא יוכלו שלא להכניס את הדמעות לפני מי שמתרצה בדמעות. אותם בזויים מרבים תחינה ובקשה אך הם לא יאמרו זאת, כי כמו שהם הפכו להיות נוף רחוב, ממש כמו החנויות והספסלים, כך גם אנחנו הפכנו להם לנוף במין ניכור הדדי שכזה.
לפתע פוגע בי בחור בג'ינס וחולצת פולו ירוקה, "אופס", הוא מסנן בעיקר לעצמו ולי משאיר לנסות ולסלוח. מה שיפה בקבצן מחוסר הבית זה שהוא כבר ויתר. הוא ויתר על אחיזותיו מהחיים, אחיזות הידיים המפוחדות שלא נתנו לו להתקדם ולהשתנות והיום הוא כבר מתיר עצמו לרחוב ולעולם, כמו אומר להם: "קחו אותי". ברצותו עושה וברצותו חודל. בשביל מה היה לי, לקבצן מחוסר הבית, לקום ולהעיר לו? לקבצן אין גאווה להיאחז בה, אין הישגים להיתלות בהם ולא פחד להסתתר מפניו, הוא פשוט הוא. נמצא שם ומוכן לשינוי, מוכן לשינוי כי הוא מכיר שעמדתו הנוכחית לא טובה בהכרח והוא עתיד לעמוד במקום שגם צדיקים גמורים לא יוכלו לעמוד וכל שנותר לו הוא לחכות. כי האמון שלו בזריחת השמש ותפילתו למזג אוויר טוב יותר אלו הם כל עולמו. ואם יהיה זה אדם בועט שיביא עליו יום חדש אז נו, שיהיה.
שעות לאחר מכן, בשמש של שעון החורף שכבר הספיקה לשקוע, המסע הקטן שלי נגמר. אני אוסף את חפצי המעטים ופונה למקום מסתור על מנת להשיל ממני את התחפשות. בעודי תר אחר סמטה קטנה עצרתי לרגע להסתכל על אחד מהם. ראיתי אותו סופר מטבעות שחוקות שנזרקו לו, גירד בשיערו ושינה תנוחה. כך כמה דקות שאני צופה בו, מתבונן. לפתע הוא מרים ראשו ומיישר מבטו אלי, חייך ואמר בקול צרוד "אל תדאג ילד, הכל בסדר. הכל בסדר".
מיהרתי להסתלק להחליף בגדיי. עליתי לאוטובוס ונסעתי הרחק משם אך הוא ועוד רבים כמותו עוד נותרו לשבת ולתת אמון. אלא שכל אחד מהם הוא ראי, ראי למי שאנחנו ולמה שאנו יכולים להיות. יכולים להיות לכלי מלא בושה וכלימה שבכל זאת מצליח להרים מבטו למעלה ולומר בצניעות למי שנמצא שם מעליו: "תודה, הכל בסדר".
לפניות לכתב - desk@kipa.co.il