קודש הקודשים

אם הורגלה לשונכם באמירת שיר השירים מדי ערב שבת בין השמשות, או עם עלות השחר כסגולה לזיווג, דברי חז"ל על שיר השירים יגעו בלבבכם. חז"ל ערכו השוואה בין שיר השירים לתורה כולה וקבעו שאם התורה כולה היא קודש אז שיר השירים הוא קודש קודשים.

אחד הקטעים החזקים שנוגעים בי תמיד,הוא הכתוב בפסוקים האלו:

אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי--שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי--אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. דּוֹדִי, שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר, וּמֵעַי, הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר, עַל, כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר; נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ--בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם: אִם-תִּמְצְאוּ, אֶת-דּוֹדִי--מַה-תַּגִּידוּ לוֹ, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי.

מצבו של עם ישראל מצטייר בעיני בדיוק כך, אני ישנה ולבי ער. במהלך הגאולה שאנו חווים בדורות האחרונים, הקב"ה אתנו במלחמותינו, בהקמת מדינתנו, בשיבה לארצנו, בן זוג תומך ומגן ומושיע ומסייע. אבל אנחנו מתנהגים כרעיה שמסתובבת בבית חצי רדומה, עיניה חצי עצומות, לא לגמרי מתפקדת, מתפנקת ומתעצלת. חסרה לנו מודעות עצמית להכרה בתהליך שאנו עוברים, בתהליך המתקדם של הגאולה. אני ישנה ולבי ער.

"קול דודי דופק, פתחי לי" - הקב"ה מקיש על דלתות לבנו, מאותת לנו שברצונו לשכון בתוכנו, להשיב שכינתו לתוכנו, מנסה שנפתח לו את הדלת, אך מה היא תשובתנו? "פשטתי את כותנתי- איככה אלבשנה" - סיטואציה מוכרת . כבר עשיתי הכנות לשינה, לא בא לי להתלבש. כבר רחצתי רגלים, לא בא לי להתלכלך. בהצתה מאוחרת, לא עלינו,כשאנחנו נזכרים להתעורר, מה חבל - דודי חמק עבר לו. אנחנו עשויים לפספס את המומנטום.

לאחרונה אני שותפה לעליות נשים להר הבית, ולו רק כדי שלא יהיו לי ייסורי מצפון שפספסנו את המומנטום ולא ניסינו לעשות משהו. עשייה מזערית המדגימה שאיננו רוצות לוותר על האהבה הזו לביתו של ה'. "אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני..."

אני עומדת על ההר, מול בית קדשי הקדשים ולבי בל עמי. מצד אחד התעוררות עזה לשכינה, חוויה חזקה של נוכחות השכינה. מצד שני- מה עושה לה כיפת זהב של שפחה זרה על בית הזוגיות שלנו? החרפה והבושה.

ארון הברית היה בערך בגודל של מיטה זוגית. 2.50 מטר אורך, 150 מטר רוחב. במועדים היו מפשילים את הפרוכת כדי שהמון העם הצובא על הבית יראה את הכרובים מעורים זה בזו. סמל לאהבת ה' אותנו. כשהפרוכת היתה מכסה את הארון, שני בדי הארון, המוטות שנשאו את הארון, בלטו דרך הפרוכת כמו שני דדים- כך מציירים לנו חז"ל. שיר השירים הוא קדש הקדשים, הנעדר עדין כל כך חזק מחיינו.

בתור מי שמפרסמת טיפים ועצות לשיפור הזוגיות, לשידוכים, אני שואלת את עצמי לאחרונה, אולי דווקא כתבה זו לכבוד יום הכיפורים היא העצה הטובה ביותר שאני יכולה להציע לכל מחפשי החצי השני, המתוסכלים, המעוכבים, המתבוססים בביצות העירוניות ובתסכולי הנפש של עצמם. אולי, אני אומרת לעצמי, אין מה לבוא לאף אחד בטענות, כי כל העיכובים הם בגלל שבניית ביתו של ה' מתעכבת. אולי, אני חושבת לי ביני לביני, נעסוק במקרו במקום במיקרו. אולי נקום ונעשה את הדבר שהוא הכי נכון לנו- פשוט נבנה בית לה' במקום שבחר בו!

אי אז, כשבית המקדש יעמוד על מכונו, במקומו הראוי לו, כבמטה קסם, יסתדרו הדברים מאליהם לכל אחד ואחת. בנות ישראל ביום הכיפורים תצאנה לחול בכרמים במקום לטחון תפילה ארוכה בבתי הכנסת. אנשים ימצאו את החצי השני שלהם בקלות, בלי הרבה טרחה, בלי הרבה דם יזע ודמעות, חיש קל ימצא החתן האביר על הסוס הלבן... ולא יהיה זה מקסם שווא...

אתם מוזמנים לעלות להר הבית. עליות נשים מודרכות נקבעו, בעזרת ה', לתאריכים: י"ט תשרי, ה' במר חשוון, י"ט במר-חשוון. פרטים והרשמה: עינת זיו: 0523-752751