לפני כמה שנים התפרסם סיפור על איש חסד המוכר בציבור החרדי. איש החסד היה עוזר לכל נצרך, לכולם חוץ מבני ביתו. לאחר שאשתו העירה לו על כך פעמים רבות, היא הבינה כי מהערות לא תבוא התושיה. יום אחד עלה במוחה רעיון. בביתם שכב מגהץ מקולקל, שכבר כמה שבועות לא זכה לתיקון, למרות כל הפצרותיה בפני בעלה. היא ירדה לשכנתה הטובה ובקשה ממנה להתקשר לבעלה ולבקש ממנו אם הוא יכול לבוא ולתקן לה את המגהץ. הבעל שהיה כאמור עוזר לכל נצרך, הגיע עוד באותו יום לבית השכנה לתקן את המגהץ שהתקלקל, כמובן שהוא לא זיהה שזה היה המגהץ שלו...

הסיפור הזה הוא כמובן קיצוני, אבל עומדת בבסיסו תכונה השייכת לכל אדם במידה כזו או אחרת: הרצון להערכה. לאותו בעל חסד כנראה היה רצון גדול כזה, וכך מצא עצמו עוזר לכל נצרך, ולו בכדי לקבל את המילה הטובה, את התודה, בסיום עבודתו. אבל בבית, כשזה התפקיד שלו, לתקן את המגהץ, לשטוף את הרצפות, את הכלים, לקחת את הילדים לגן - אף אחד לא יגיד לו על זה תודה, וממילא בשביל מה לטרוח?

הרצון להערכה נמצא בבסיס הקיום שלנו. הצורך להרגיש שיש משמעות למה שאני עושה פה, שלא באתי לעולם סתם, אלא שביכולתי לעשות טוב בעולם. אז זהו? כך נגזר על האדם לחיות? להתהלך בעולם עם גלאי הערכה ולהיצמד לכל מי שיוכל להרוות את צימאונו בשיקוי הפלאים הזה? חד משמעית: לא!

רמת הצורך שלנו בקבלת הערכה מאחרים, נגזרת באופן ישיר מרמת ההערכה שלנו את עצמנו. המשוואה פשוטה, ככל שהאדם יותר מעריך את עצמו, כך יצטרך פחות הוכחות לכך מאחרים. ככל שהאדם פחות מעריך את עצמו, הוא יחפש את ההערכה תחת כל עץ רענן, עד כדי פגיעה בקרובים אליו ביותר.

נתאר לנו, לצורך הדוגמא, נער בגיל העשרה המרגיש כי איננו שווה כלום, שאף אחד לא מעריך אותו, מה שנשאר לו זה לקחת סיגריה מהחבר, רק כדי שהחברים האחרים יגידו: "איזה גבר הוא". לצערנו זה לא נגמר בגיל הנעורים, גם בעולם המבוגרים קיימת תופעה דומה. נזכר בכמה אנשים שאנו מכירים, שמסרו את חייהם בכדי להצליח בפרויקט מסוים, הפסידו שעות שינה, לא אכלו ארוחות מסודרות, עד שחלו.

ההגדרה הכי פשוטה, למה שמתרחש בתוכנו כשאנו מחפשים את ההערכה אצל אחרים היא: גאווה. לפי זה ענווה, היא הכרת ערך עצמי בצורה עמוקה ביותר. עד כדי כך שאני לא מחפש להחצין את יכולותיי בכדי לצרוך הערכה מאחרים.

אמר לי השבוע, באנחה כבדה, איש יקר שהגיע לייעוץ: "כמה מחיר אנחנו משלמים על הגאווה הזאת", בזוגיות, בחינוך ילדים, ביחסים עם חברים, בכסף, בבריאות ועוד. השלב הראשון בתיקון של הכבוד המדומה, הוא התבוננות, באילו מצבים בחיים אני 'צורך' כבוד, ובאילו אני 'מייצר' אותו לעצמי. בהצלחה.

הכותב עוסק בייעוץ על פי שיטת מוח 1, ומלמד בישיבה המוסיקלית כינור דוד