הטור באדיבות אתר 'משלך'
הלוויה.
קשה. קשה למצוא מלים שמבטאות משהו מעוצמת הרגשות הגואים ברגעים כאלה. קשה לעמוד מול מאות הילדים ובני הנוער, ולהודות בפה מלא, שכאן ועכשיו, כמונו כמוהם, כולנו חסרי תשובות. השאלות החוזרות ונשנות בעיקשות ילדותית, מתוך תקווה שבסוף יינתן המענה, נשארות תלויות בחלל. כן, חמודה, גם אני לא יודעת. עכשיו, זה רק הבכי. והחיבוק. אבא אמר לנו "לא!".
לראיון עם עידית ברטוב: כשהילד של השכנים נחטף
החשיפה הפומבית בכאב הכי פרטי והכי כללי, ללא שריון ההגנה של היום-יום המחוספס, בתוך מעטפת ענקית של מאות, אולי אלפי אנשים, וכל-כך לבד, במעטפת הפרטית של כל אחד ואחד. חברים קרובים, בני משפחה ובני הישוב, שכנים מיישובים קרובים והמונים המונים של פרצופים לא מוכרים. הנוער העוצמתי, שניסה בכל כוחו לעשות משהו ולהשפיע כלפי מקבל ההחלטות האחד והיחיד, חיילים צעירים, התקבצו ובאו איש איש לחבק ולהיות ביחד עם כל המשפחה הענקית הזו.
אמש, לאחר שהשמועות הקשות התבררו כנכונות, התבוננתי בירח הדק של ראשית החודש, הוא היה אדום. סימן רע, אומרים חכמינו, ל"שונאיהם של ישראל", והיום - תחת שמש של תמוז, עמדו רבים כל-כך מישראל, בבכי משותף, בכי על בני ציון היקרים, המסולאים בפז. בדברי ההספד שלו ציטט הרב סבתו את דברי רבי יוחנן במס' ראש השנה על דברי הנחמה של הנביא: "תחת הנחושת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחשת ותחת האבנים ברזל". שואל ר' יוחנן: "תחת רבי עקיבא וחבריו מאי מביאין? עליהם הוא אומר ונקיתי דמם לא נקיתי". אין פיצוי, אין תחליף ואין נחמה, אנו רוצים את אותם אלה שנרצחו, אלה שנבחרו כקרבנות ציבור מבלי שנשאלו.
אל הנער הזה התפללתי
כשאופיר עלה להספיד את בנו יחידו אשר אהב, הוא פתח במילים שאמרה חנה: אל הנער הזה התפללתי. כן, בו בחרתי, ואליו איוותה נפשי, כן, זהו בדיוק. לאחר החשיפה לגודל נשמתו של גיל-עד ולעצמת נפשו המיוחדת, חשבתי לעצמי, שבאמת יש משהו באמירה כי הקב"ה בוחר לו את הטובים ביותר, דודי ירד לגנו ללקוט שושנים. אנשים מיוחדים כל כך אכן נבחרים כקרבנות הציבור כולו, והם באמת צריכים להיות מהמשובחים שבינינו. הכאב הזה מביא לרוח של פיוס, של וויתור ומחילה, של עין טובה יותר, לא רוצה ילדים מושלמים. אנא, ה', רק תשאיר אותם כמו שהם. דבריו של אופיר הזכירו לי את פירוש המדרש על דברי חנה- אם רָאֹ֥ה תראה בעוני אמתך… ונתת לאמתך זרע אנשים: זרע שמובלע בין אנשים, לא גבוה מדי ולא נמוך מדי, לא בהיר ולא כהה, לא גאון ולא טיפש. לא רוצה ילדים מושלמים, רוצה לראות אותם גדלים, מתחתנים, מגדלים ילדים ו-חיים.
מה אפשר לומר על הלוויה של נער, שבה אביו אומר עליו קדיש? שבה נערים ובחורים בוכים זה על כתפו של זה, ושרים ביחד - הנשמה לך והגוף פעלך? המילים משומשות מדי, דהויות, הביטויים שחוקים. רב היישוב הזכיר שגיל-עד הקפיד תמיד על המקף בשמו, אבל הנה כולנו כאן אתו, ושמו הפך לגל-עד, לעוד אחד מסיפורי המוות על קידוש השם, הרבים כל כך.
עד ששוב ירדפו מרססי תג-מחיר
כולם דיברו על האחדות, והתפילות, והשירה, והלימוד, ועל הדברים המפעימים שקרו, ושכולם מקווים שלא יפסיקו, והראשון-לציון העלה את השאלה - לאן הלכו כל התפילות? איפה כל הדמעות? האם הכל נמחק כלא היה? והוא השיב, שלפעמים התשובה ניתנת רק לאחר זמן, השכר לדמעותיה של רחל, הגיע רק לאחר אלפיים שנה, עת החלו הבנים לשוב אל גבולם. אל ארץ זבת חלב ודבש, הארץ שהופכת טמא לטהור ואסור למותר, ואני עדיין ממתינה שתהפוך כאב לשמחה גדולה.
לקראת סיום, עם התזוזה שמתחילה בנחשול האדם הענקי והאוהב הזה, מאליה שבה ומנקרת בתוכי השאלה - מתי תחזור המשטרה ותחזור התקשורת לרדוף את אויב העם האמיתי, מרססי הגרפיטי של תג-מחיר.