זכיתי ללמוד בכפר הרא"ה, בצילו של הסבא הגדול, הרב אברהם צוקרמן. בכתה ט', כחלק מבירורי הזהות של גיל ההתבגרות, שקלתי לעזוב את הישיבה ולעבור לישיבה 'שחורה'. חשתי שלימודי החול הם בזבוז זמן וביטול תורה, ורציתי להתעלות למקום שכולו קודש. החלטה כה דרמטית כרוכה בהתלבטויות רבות, וביחד עם חבר, שחווה התלבטויות דומות, הלכנו להתייעץ עם הרב נריה, שהיה דמות אגדית ומלאת השראה. לסבא לא הלכתי, כי אז הכרתי אותו רק כסבא, ועדיין לא נחשפתי לגדלותו המחשבתית והחינוכית.
הרב נריה קיבל אותנו כדרכו במאור פנים, שמע את ההתלבטויות, שאל כמה שאלות הבהרה, ולבסוף אמר: 'מי שבאמת חשקה נפשו בתורה, והוא לא עושה זאת מתוך חולשה ועצלנות, ראוי שילך ללמוד בישיבה שיש בה רק תורה. כך גם עשה בני, שהלך ללמוד בישיבה חרדית'. שיתפתי את הורי בדילמה ובדברי הרב נריה, והם בחכמתם לא הביעו התנגדות, אך המליצו לי ללכת לשמוע גם את דעתו של סבא. שוב הלכנו שנינו יחד לראש הישיבה השני, הרב צוקרמן. בשונה מהרב נריה, סבא השמיע מנגינה אחרת לחלוטין. הוא סיפר לנו בקצרה על היסטוריה של הישיבה, מתי וכיצד נכנסו לימודי החול, ומדוע. הוא דיבר והסביר על החשיבות הגדולה של לימודי החול ברמה הפרטית - לפרנסה וקיום בכבוד, וברמה הלאומית - לבניין המדינה. סוף דבר, החלטנו להישאר בכפר הרא"ה.
עברו שנים, והסיפור שחוויתי אני, חזר על עצמו שוב. בינתיים קמו לציבור הדתי-לאומי כמה וכמה 'ישיבות קטנות', ואחד הנינים של סבא התלבט אם ללכת ללמוד בישיבה כזו. הוריו הלכו להתייעץ עם סבא ולשאול את דעתו על ישיבות מסגנון זה, וכמו אז, הוא הסביר להם על החשיבות הגדולה של לימודי החול. כיוון שהם הרגישו לא שלמים עם התשובה של סבא, שלא תאמה את רצונו של בנם, הם שיתפו את הורי בתשובה של סבא, והורי יעצו להם לחזור ולשאול על הבן שלהם באופן אישי. הפעם תשובתו של סבא היתה שונה. "אם זה מה שמתאים לו" אמר, "ראוי שילך ללמוד שם". ואכן, סבא התגאה מאוד בנין הזה שלמד בשנות התיכון על טהרת התורה והקודש, וכך אמר בראיון לעיתון (החרדי) במשפחה: "הנין הזה לומד היום בישיבה קטנה בירושלים, ישיבה-קטנה ממש, ללא תיכון, ללא שום דבר. אם אני אגיד כך, ההליכה שלו לשם היתה דווקא מתוך השפעה ובעקבות האווירה שספג כאן. הדברים ששמע כאן, השפיעו על הליכתו לישיבה".
מהסיפורים מצטיירת מורכבות מעניינת. מצד אחד ראיה ציבורית ארוכת טווח, שמכוחה התעקש להכניס לימודי חול אל תוך הישיבה מתוך אחריות לבניינה של מדינת ישראל ומתוך אחריות לעתידם של התלמידים. סבא עמד עם שתי רגליים יציבות על קרקע המציאות, וחש אחריות גם לעתידם הכלכלי של התלמידים. ומצד שני, ראיית התורה כערך עליון העולה על כל המקצועות האחרים, והבנה שישנם יחידים שזו הדרך המתאימה להם. כאשר ביקשו ממנו בשבת המשפחתית עצה למחנכים, שכאלו יש רבים במשפחה, ענה ואמר: "אין עצה אחת. 'חנוך לנער על פי דרכו', יש המסבירים - מיד בתחילת דרכו, אז ראוי לחנך ואז מעצבים ומשפיעים על חייו, ויש מסבירים שיש לחנך כל תלמיד ותלמיד בדרך המיוחדת הראויה לו".
מורכבות זו, בין קודש לחול, באה לידי ביטוי גם בחייו האישיים. סבא היה אוהב תורה ומתמיד גדול בלימודה, ויחד עם זאת היה איש העולם הגדול עם הבנה רחבה במגוון תחומים. דרכו הייתה להפתיע בציטוטים שנונים, ולא ידעת האם יצטט מישעיהו ומשלי, או שמא מביאליק וטשרניחובסקי.
תהא דרכו החינוכית נר לרגלינו.
***
משפחתו של הרב אברהם צוקרמן אוספת סיפורים, זכרונות, מכתבים ותמונות. נודה לכל מי שיכול לשלוח אלינו חומרים שקשורים לרב ולמורשתו. אם יש לך קרובי משפחה שלמדו בכפר הרא״ה, נשמח שישלחו אף הם. לפרטים: ידידיה, טלפון: 0528941343, מייל: yedidyazuk@gmail.com או בפייסבוק: "לזכר הרב אברהם צוקרמן זצ"ל"