הנצרות עלתה כמה וכמה פעמים לכותרות בשבועות האחרונים. ביקורו של "האפיפיור השחור" בארץ ופגישתו עם הרב מלמד, כנס התמיכה של "נוצרים אוהבי ישראל", נאומו של גלן בק בירושלים, ויחסם של גופים נוצריים שונים לארץ ישראל ולמדינת ישראל, מהווים עבורנו הזדמנות לבחון פעם נוספת את יחסנו לאותה בת חורגת של היהדות.

אפתח ב"וידוי" אישי. אני לא מסוגל להסתכל על צלבים. הם פשוט גורמים לי רתיעה. ניסיתי פעם להיכנס לאתר של נוצרים באינטרנט כדי לברר מידע מסוים, ונאלצתי לצאת ממנו לאחר זמן קצר. פשוט לא יכולתי לראות את כל התמונות האלה של כמרים עם צלבים, פסלים, כנסיות וכדו'. עצם המחשבה על כניסה לכנסייה מעבירה בי צמרמורת, בלי קשר לאיסור ההלכתי שבכך. אולי הנפש היהודית שלי סולדת באופן אינסטינקטיבי מהטומאה של הסמל הזה, ואולי הסיבה היא אחרת. בכל אופן, כיהודי ברור לי שיש משהו מעוות מאד בנצרות, משהו שצורם את החוש היהודי הבריא ברמה שמעבר לרציונאליות.

לא צריך להתאמץ הרבה כדי למצוא סיבות לסלוד מהנצרות, הן מבחינה אמונית, והן מבחינה היסטורית. מבחינה אמונית, כל הסיפור על האל שנולד כתינוק מרחמה של בתולה, מהווה ביטוי שכזה של הגשמה ואלילות, שמנוגד באופן קיצוני למונותיאיזם הטהור של היהדות. הטענה שהיהודים איבדו את מעמדם כעם הנבחר, בשל סירובם להאמין באותו האיש ואחריותם ל"רצח האל", יוצרת כצפוי קונפליקט בלתי ניתן לפתרון בין היהדות לבין המגדירים עצמם כ"ישראל האמיתי". גם דוקטרינות נוצריות אחרות, כמו תפיסת החטא הקדמון, שלילתם של חיי העולם הזה, והאפשרות למחילת עוונות בידי הכמרים, עומדות בניגוד לעמדות יסודיות של היהדות באותם נושאים. כללו של דבר, גם אילו היתה הנצרות ההיסטורית לא יותר מאשר כת היפים חביבה ובלתי מזיקה, עדיין היתה לכל יהודי סיבה טובה לסלוד מהרעיון הרוחני שעומד מאחוריה.

על אחת כמה וכמה, שהנצרות ההיסטורית כידוע, היתה רחוקה מאד מאותה "דת של אהבה וחמלה" שהתיימרה להיות. אין דף אחד בדברי ימי עמנו מאז עליית הנצרות, שאינו מוכתם בדמם של יהודים שנרצחו בשם אותה הדת. מסעות צלב, אינקוויזיציה, פוגרומים, רדיפות, גזירות, גירושים, אוטו-דה-פה, עלילות דם, אות קלון, אנטישמיות - כל אלה ועוד מהווים את החשבון ההיסטורי רווי הדמים שיש לנו עם מאמיניו של "אותו האיש". גם באחריות לשואה יש לכנסייה חלק לא מבוטל. אף יהודי המכיר את המורשת של עמנו, אינו יכול לחשוב על הנצרות מבלי להתייחס לכל מה שהיא עוללה לנו בעבר.

אולם אחרי כל זה, כשאני רואה נוצרים מאמינים, אני מרגיש חמימות נעימה בלב. לאו דווקא נוצרים; אנשים מאמינים מכל דת שהיא. כי בעולם החילוני, הציני והספקני שלנו, כל גילוי של אמונה הוא קרן של אור. גם אם התוכן של האמונה מסולף, עצם העובדה שקיימים אנשים מודרניים, משכילים ואינטליגנטים, שמכריזים בלי בושה על אמונתם באלוקים ובתנ"ך - מהווה לדעתי קידוש השם, ויוצרת שותפות של "אחוות מאמינים" בינינו לביניהם.

מבחינתי, כל אדם שמאמין באל אחד, ובפרט אם הוא גם מאמין בתנ"ך - הוא שותף שלנו במאבק מול הכפירה והחילוניות. כל מי שדוגל בערכים של שאיפה לרוחניות, צניעות בלבוש ובהתנהגות, ענווה כלפי רצון האל וכוונה אמיתית לעבוד אותו, מגשים יחד איתנו את השליחות של תיקון העולם במלכות ה'. גם אם החזונות שלנו שונים, וגם אם ישנם מחלוקות גדולות על הדרך, הרי שבתקופה שלנו איננו יכולים להרשות לעצמנו להיות בררניים מדי בבחירת שותפינו. "חבר אני לכל אשר יראוך". כאשר כל העולם היה דתי, והויכוח היה רק על איזה דת נכונה, אז הנצרות והאיסלאם היו עבורנו יריבות מרות באופן חד משמעי. אבל כאשר מגיפת החילוניות משחיתה את האנושות, וגלי כפירה מאיימים על כל אמונה באל, מוצאים את עצמם המאמינים השונים באותה סירה, כשההבדלים ביניהם מתגמדים לנוכח האיום המשותף.

איני בא לפסוק בנושאים מעשיים והלכתיים של קבלת תרומות, שותפות ועוד, שרוב הרבנים אוסרים אותם באופן מוחלט. החשבון ההיסטורי לא נמחק ולא נסלח, וסכנת המיסיון וההשחתה הדתית קיימים לא פחות מבעבר. אף על פי כן, אולי ניתן להבדיל בין התוכן המעוות של האמונה הנוצרית, לבין יסודה החיובי והמשותף לנו כדת המאמינה באל אחד ובתנ"ך. אני מסופק אם די בזמננו לשלוף את דברי הרמב"ם על הנצרות והאיסלאם, ולחתום בכך את הדיון, מבלי להתייחס לכל השינויים שהדתות והאנושות עברו מאז זמנו. אולי יש מקום לראות את המאחד במקום את המבדיל, ולפעול ביחד למען חיזוק האמונה והרוחניות בעולם. את הויכוח על זהות הדת הנכונה נדחה לשלב מאוחר יותר; הרי כשהמשיח יבוא, ממילא יתברר לכולם מיהו באמת.

הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר-אילן