שלום לך מחנך יקר,
מקווה שנהנית בחופשה שניתנה לך לפני ה'סערה' ומסע הנדודים בארץ לא זרועה שתתחיל לפסוע בה ביחד עם צאן מרעיתך, תלמידך האהובים.
על אף שאני זוכר את עצמי כחבר מן המניין במועדון ה'קולים' של בית הספר, הייתי מחובר גם לילדי הדממה, אלו היושבים תמיד בשורה האחרונה ומשמשים כצללים, שלא לומר כאסקופה הנדרסת, לכוכבי השכבה המבריקים, הרועשים, המקובלים, מובילי ומעצבי דעת הקהל.
העניין הוא, שחוץ משיח המורים והמחנכים הפנימי, 'הם' שם בחוץ לא מבינים כמה קשה ומורכב המקצוע שבחרת לעצמך, ואיך באבחת לשון אתה יכול לחרוץ גורלות, לצלק ולשרוט לבבות צעירים, הכל מפני שהמנהל מחכה לתוצאות, כי תוצאות זה שם טוב לבית הספר, ושם טוב מביא תורמים, ותורמים מביאים תנאים, ותנאים מביאים ילדים טובים שמביאים תוצאות, וחוזר חלילה.
ההורים: לא רואים אף אחד חוץ מהתכשיט שלהם והצרכים האישיים שלו. חס וחלילה אם היהלום לא יחזור הביתה מרוצה..
התלמידים: זה לא באמת מעניין אותם שאתמול בלילה הבת הקטנה שלך לא הפסיקה לצרוח וישנת בקושי חצי שעה כל הלילה, או שמנהל הבנק רודה בך להחזיר בזמן את החזרי המשכנתא. עד כי נדמה לך כי כל העולם נגדך. "הרב בדק כבר את המבחן בגמרא, לא? איך לא? אבל הרב אמר שכבר אתמול הוא יבדוק, אוף! לרב בנצי זה לא היה קורה!".
לבוא ולדרוש ממך לשים לב לילדי הדממה , היושבים בסוף הכיתה שמאלה, להשאיר לעצמך בדל סבלנות בשביל לקרוא להם לשיחנו"ש על חשבון השעה הפנויה שלך, או להתקשר להורים שלהם ולרחרח אולי משהו אפעס לא בדיוק תקין בבית הזה, זה באמת הגזמה. הציפיה לחפש ולדוג אותם בתוך כיתה של 30-40 תלמידים, כאילו היית לשכת הרווחה והמועצה לשלום הילד גם יחד, זו שחיתות וניתוק מוחלט מהמציאות.
תנוח דעתך. בוודאי שאני יודע שאתה יודע איך מרגישים ילדי הדממה, אחרי הכול אתה לא מחנך מאתמול ואף אחד לא בא חלילה להזכיר לך איך להתנהג איתם. בטוח שישבת איתם. בקשת להקשיב להם. באמת. אבל אולי בכל זאת, אילו היית מכיר כמוני את 'יוסי הטמבל' או את 'נתן הקטן', את 'מוש השמן' או את 'נחום חננה', היית מבין כי בהבל פיך יש מעין בחינת אלוקות, וכי ביכולתך לחתוך חיים ולהציל ממוות. כפשוטו.
אומרים שילדים הם עם אכזר, מסתבר שגם אנחנו בתור חמשושים לא היינו בעשרייה הפותחת לחסידי אומות העולם. כמעט תמיד בכל מחזור יש את הילד כאפות התורן, הקורבן, זה שהופך את החיים של כל השאר להרבה יותר מעניינים וצבועים תרתי משמע. בטיולים השנתיים אף אחד לא רוצה ל'היתקע' איתו באותו חדר, הבדיחות שלו תמיד ממוחזרות עם רמת לחות של ים המלח, ותמיד שנדפקנו ובמקום שיעור חופשי הגיעה מילוי מקום - ישר ידענו למי לפנות. 'שטינקר אנד חננה בע"מ' תמיד לשירותכם.
בהתחלה הם ניסו להחזיר בחזרה, יוסי ונתן, מוש ונחום, להלחם על נפשם, לשמור על שפיות במלחמת הקיום החברתית שלהם, אבל לאט לאט עלבון אחרי עלבון הם נסוגו כמו צב בהול ונתכנסו להם בשריונם.
לא, הם לא הלכו מיוזמתם למחנך, לא כי הם לא רצו אלא יותר מהעובדה הפשוטה שהיה חשוב להם לחזור הביתה בחתיכה אחת.
המחנך שלנו? הגיש אותנו בזמן לבגרות בגמרא 5 יחי'. תקתק ציונים, עשה ערבי כיתה, אהבנו אותו. הוא פשוט לא ידע מכל העלבונות הארסיים והרעלים שהסתובבו לו מתחת לרגליים. עשינו את זה בשושו. עקיצה קטנה פה, עיקום פה שם, בדיחה קטנה על נחום החננה, הסתלבטות על מוש, ויוסי הטמבל- היה כזה טמבל שהוא בכלל לא הבין שכל פעם שהיה לנו קצת משעמם היינו פושטים לו את העור ומשפדים לו את האישיות, עד שרוני הואיל בטובו להסביר לו: "יוסי, חתיכת טמבל, הם לא צוחקים איתך, הם צוחקים עליך..."
אחרי 15 שנה יצא לי לראות את נתן. נתן חננה. חשבתי שהוא שכח מזה. שהוא עבר הלאה, בכל זאת זה היה מזמן, אבל לפי התגובה שלו הבנתי שיש סוגי פגיעות שלא מכירים בחוק ההתיישנות. שאלתי אותו "מה קורה נתן, (כמעט נפלט לי החננה), מה אומר? מה עושה עכשיו בחיים?". אבל נתן רק הסתכל עליי במבט קשה, מאשים, פגוע והעדיף לשמור על הדממה.
ילדי הדממה, אדוני המחנך, רק תדאג שאצלך זה לא יקרה.