במשך החודשיים האחרונים, חגגנו את החופש הגדול. יצאנו למחנות אהלים, עשינו הפנינג בכיכרות, השתתפנו בכמה מופעי זמר, והרגשנו כמו גדולים. זהו, מדינת ישראל כבר בוגרת, לא צריך להתעסק כל היום בייבוש ביצות, אפשר כבר לעבור לשלב הבא ולהתחיל להיאבק למען דירות 4 חדרים בתל אביב ואייפון לכל ילד. הנה סוף סוף יש גם לנו צרות נורמאליות, כמו לאחינו הגדולים באמריקה ואירופה, "צרות של גדולים" (או של עשירים?). לזמן קצר הצלחנו לשכוח שאנחנו חיים במזרח התיכון, ולהעמיד פנים שאנחנו בעצם שלוחה של לונג איילנד, כמו שתמיד רצינו להיות. היה כיף, אין מה לדבר. אין כמו החופש הגדול.
אבל כידוע, לכל דבר טוב יש סוף. מתקפת הטרור של סוף השבוע שעבר, ומתקפת הטילים שבעקבותיה, הן הצלצול הקורא ברעש גדול לחזור ללימודים. עבור כל אלה שנרדמו להם בצלו של האוהל, עבור כל מי שהשלה את עצמו שהחופש לא ייגמר לעולם - באו קולות הנפץ מהדרום להזכיר את המציאות האמיתית בה אנו חיים. אנחנו יכולים להקיף את עצמנו בבועה ובכיפת ברזל, להסתיר את השכנים מאחורי גדרות גבוהות, לדבר אמריקאית שוטפת ולהעמיד פנים שמנהטן זה כאן; בסופו של דבר, המזרח התיכון מתפוצץ בפניו של כל מי שמנסה להתעלם ממנו.
נשמע קצת הזוי להפגין על מחירי החלב, כשאוטובוסים נפגעים מטילי נ"ט, וכשמיליון תושבים סגורים במקלטים בעוד טילים כותשים את בתיהם. מאות מיליוני הערבים שמסביבנו לא ייעלמו, גם אם אנחנו מעדיפים להסתתר מתחת לשמיכה ולצפות בשעשועוני טלוויזיה במקום לראות אותם. ידידינו בעזה, מצרים, לבנון, סוריה, תורכיה ואיראן לא מתרגשים במיוחד מהאהלים בשדרות רוטשילד, ולא רואים בהם ניסיון להשתלבות במרחבי המדבר המזרח תיכוני. אז נכון, היה נחמד לחלום קצת ולהעמיד פנים שאנחנו גדולים והכל, אבל הגיע הזמן להתעורר.
אין פסול בשאיפה לשקט ושלווה, להגיע אל המנוחה ואל הנחלה ולשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו. גם יעקב אבינו ביקש לשבת בשלווה, אולם כידוע, אפילו הוא לא זכה לכך. עם ישראל נועד לחזון גדול יותר מאשר זה של החלום האמריקאי, ואם הוא שוכח זאת, הוא נאלץ לספוג כמה הצלפות שוט שיעלו אותו שוב למסלול. אם לוחמי סיירת מתחילים להתלונן על אבק ויתושים, כנראה שהם שכחו למה הם נמצאים בשטח. המציאות לא תאחר לשלוח תזכורת.
מאז הקמת המדינה, ועוד הרבה לפני, נושא אחד עומד במרכז סדר היום הציבורי: ארץ ישראל והערבים, הערבים וארץ ישראל. תוכניות החלוקה, מלחמת העצמאות, ששת הימים, יום כיפור, לבנון, אינתיפאדה, אוסלו, חומת מגן, עופרת יצוקה - הכל נע סביב הציר האחד הזה, של ערבים וארץ ישראל. כל השאר זה רק כותרות משנה, הערות שוליים על דפי ההיסטוריה. כמה ניסו לשנות את זה. כמה ניסו להתחיל להעלות לסדר היום נושאים אחרים - חברתיים, כלכליים, תרבותיים. כלום לא הצליח. מתחת השטח ממשיכות לרחוש תמיד הגחלים של המאבק על ארץ ישראל, וניצוץ קטן מספיק כדי להבעיר אותן, ולהעלות בעשן את כל החלומות על סדר יום חדש.
עד שלא תיפתרנה הבעיות הקיומיות של ארץ ישראל והערבים - ולא נראה שזה עומד לקרות בזמן הקרוב - כל חלום על נורמאליות ושלווה עלול להפוך לבועה מסוכנת, שסופה להתפוצץ. זה לא אומר שצריך להזניח את כל הנושאים האחרים; חשוב מאד להתייחס אליהם ככל שניתן, אבל לא לתת להם להשכיח מאיתנו את היסוד שעליו הכל עומד. מי ששט בסירה קטנה בלב אוקיינוס שורץ כרישים, חייב לזכור בכל רגע היכן הוא נמצא. אז אולי נמאס לדבר כל היום על כרישים ומים, מים וכרישים, אבל זו הברירה היחידה למי שרוצה לשרוד.
הדברים מכוונים גם לציבור הדתי-לאומי. כל כך הרבה הטיחו בנו ש"כל מה שיש לנו בראש זה ארץ ישראל", עד שחלק מאיתנו באמת התחילו להתבייש בכך. בעיקר מאז ההתנתקות, עושה רושם שהדגל של ארץ ישראל קצת הורד לחצי התורן. אבל אסור לנו לשכוח: צדק חברתי זה חשוב, וגרעינים תורניים זה חשוב, ולהתנחל בלבבות, ובחינוך, ובתקשורת וכן הלאה - אבל אי אפשר לעשות אף אחד מהדברים הללו כשטילים נופלים לך על הראש. ואת זה אפשר למנוע רק ע"י שמירה על ארץ ישראל, הבית של כולנו.