אחרי המהומות והמהפכות בעולם הערבי, הגיע תורה של אירופה. אם חשבנו שהמונים המתפרעים ברחובות, אלימות והצתות, הן משהו השייך לחברות פרימיטיביות בלבד, באו מראות השבוע האחרון בבריטניה, והוכיחו שמתחת המעטה האירופאי המתורבת עדיין מסתתר לו הפרא. משום מה, לאור הניסיון היהודי עם עמי אירופה, זה לא אמור להפתיע במיוחד. כמו בסיפור המפורסם על החתול ור' יהונתן אייבשיץ, זה שמישהו לובש חליפה ועניבה, לא בהכרח אומר שהטבע שלו השתנה.
העולם בוער. הפגנות אלימות, מהומות והפיכות שלטון בכל מקום. על מה ולמה? צדק חברתי, פערי מעמדות, דמוקרטיה מול דיקטטורה - מלים יפות שמאחוריהם מסתתר דבר אחד: רעב. לא דת, לא אידיאלים, ולא חזון אוטופי כלשהו הם המוציאים את ההמונים לרחובות, אלא הרעב. יש הרעבים ללחם ממש, ויש לרווחה כלכלית, אבל המניע המאחד את כולם הוא זהה.
הרעב תמיד היה כוח חזק יותר מאשר אידיאלים של צדק ושוויון הבאים, בדרך כלל, כהצדקה מאוחרת בעקבותיו; כמו שאמר מרקס: מה שהבטן מכתיבה, מזמרים הפילוסופים. המהפכה הצרפתית לא פרצה בגלל שחיתותו המוסרית של לואי ה-16, אלא בגלל שלהמונים לא היה לחם, ואפילו לא עוגות; ברית המועצות לא נפלה בגלל הק.ג.ב והגולאגים, אלא בגלל שלא היתה גבינה על המדפים; והציבור הישראלי יצא לרחובות לא בגלל עקירת גוש קטיף, לא בגלל מלחמת לבנון השנייה ולא בגלל הפרשיות של אולמרט או קצב, אלא בגלל מחירי הקוטג' והמילקי.
המהומות הללו ממחישות לנו עד כמה שברירי הבסיס שהתרבות האנושית נשענת עליו. לא חשוב עד כמה יהיה האדם תרבותי ומשכיל, נאור ואקדמי, אינטליגנטי ומוסרי. שש שעות בלי אוכל - וחיית הרעב תתחיל להתעורר; 24 שעות - והוא לא יוכל לחשוב על שום דבר אחר; שבוע בלי אוכל - והוא יאכל את ילדיו שלו. ההבדל בין פרופסור באקדמיה לבין קניבאל הוא לא יותר מאשר כמה ימים. האנושות יכולה לבנות את מגדלי השן שלה, ולהתפעל מול המראה מהישגיה התרבותיים והמוסריים; אולם רק ירים הרעב את ראשו, והללו יפרחו כולם כאבק ברוח. הקיבה היתה ותישאר אדוננו האמיתי, המניף את השוט בכל פעם שאיננו משביעים את רצונו, ואין מי שיוכל להתנגד לו.
קראתי פעם ספר בשם "ככלות העשב", של ג'ון כריסטופר, המתאר תרחיש מצמרר, בו התפרצות מגיפה הכחידה את כל הדגן מפני כדור הארץ. מרגע שהתברר שלחם לא יגיע עוד לחנויות, לא נדרש יותר מיום אחד כדי שהעולם המערבי כולו יקרוס לאנרכיה של "איש את רעהו חיים בלעו", כפשוטו. התיאורים באותו ספר ממחישים בצורה ברורה, עד כמה קטן המרחק בין שיא הקדמה האנושית, לבין הברבריות החייתית בהתגלמותה - מרחק של גבעול עשב אחד. בחברת השפע המערבית, האוכל נתפס כמובן מאליו; אולם די בהתבוננות קצרה במורכבות העצומה של המערכות האמורות לדאוג לכך שמספיק מזון אכן יגיע לכולנו, כדי לקלוט עד כמה מעט נדרש כדי להביא לקריסתן חלילה. מעטים היום האנשים המייצרים את מזונם בעצמם. האנושות כולה נשענת על כתפיהם של בודדים, מקיומם היא נוטה להתעלם בשאיפתה לגבהים; אולם ככל שמגדליה הולכים וגובהים, כך גדל הנטל המוטל על יסודותיהם. ארצות הברית יכולה להגיע לחלל, אבל כלכלתה נמצאת על סף פשיטת רגל. אם זה יתרחש, האינדיאנים הקדומים ייראו נחמדים כמו מיקי מאוס בהשוואה למה שיקרה לאמריקאים בני זמננו.
מה זה אומר לנו? קודם כל, להכיר בגודל חסדו של הקב"ה הפותח את ידו ומשביע לכל חי רצון; קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ואם אנחנו נוטים לאכול ולשבוע ולשכוח את ה', באות המהומות בעולם ומזכירות לנו עד כמה האוכל אינו דבר מובן מאליו. שנית, להבין שבלי בסיס כלכלי איתן, אף אידיאל נשגב לא יחזיק מעמד. אפשר לזלזל במפגיני האוהלים החומרניים והמפונקים, שרק הכסף מצליח להוציא אותם מהבתים; אבל אילו חלילה וחס היתה פורצת מצוקת רעב אמיתית, גם האידיאלים של ארץ ישראל ולימוד התורה היו נדחקים לפתע הצידה. לכן חשוב לפעול ככל האפשר לביסוס היציבות הכלכלית של המדינה, ולא לראות בכך ענייני "גשמיות" חסרי חשיבות. ומאידך גיסא, לזכור שאם אין קמח אין תורה, אבל גם אם אין תורה אין קמח; אסור למצוקה הגשמית להשכיח את השאיפה הרוחנית. ובע"ה בדרך זו נגיע למצב של "לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'".