"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים"
הסיפור הבא אמיתי לגמרי, כמובן בשינוי המתבקש של הנפשות הפועלות. הוא נושק לארבעים פלוס, חמישה ילדים, ועדיין זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. הימים ימי שנות השמונים, בתקופה שמארק צוקברג עדיין לא החליט באיזה צד אוחזים את המוצץ, מה שאומר שהיא יכלה רק לדמיין איך הוא נראה אך די היה בקולו כדי לשכנע אותה שהוא בהחלט הולך להיות התחנה האחרונה שלה.
הם דיברו כמעט שעתיים ועדיין צחוק הפעמונים המתגלגל והמתקתק שלה, צחוק כובש, ממיס, מהדהד לו בראש כמו ענבל ענק שעטף את השיחה הבוסרית שלהם בתחושת דֵזַ'ה וו חזקה, כאילו שהם מכירים כבר מגלגול אחר. הם קבעו בשמונה בתחנה המרכזית, היא שאלה אותו איך הוא נראה, הם סיכמו מקום, סגרו שעה, עגלו פינות והתחילו לספור כבשים עד לפגישה המיוחלת.
הוא חיכה שם ארבעים וחמש דקות. בחן כל בת דתייה שיכולה לענות על התיאור של מיכל. בשמונה וחצי התקשר ושוב השאיר הודעה. "היי, זה שוב אני. מצטער אבל אממ...אני לא כל כך יודע מה לעשות, אני מחכה לך כבר חצי שעה ואני באמת דואג לך, רק תגידי שהכול בסדר".
ואז הוא הרגיש איך זרם חשמלי וקפוא ניבט בתוכו ומתיישב לו בדיוק על קנה הנשימה. נגמר לו האוויר. יש מצב שהיא ראתה אותי ופשוט לא רצתה להגיע לדייט? אני עד כדי כך מכוער בעיניה? לא, לא יכול להיות שהיא הייתה עושה לי דבר כזה.
אדם חזק מני. בוגר דובדבן, נמנה עם המחזורים הראשונים של היחידה. שכב במארבים, לכד בידיים שלו מבוקשים ועכשיו? עכשיו הוא פשוט רצה להעלם. לא להיות. הוא התחיל לקום ולפסוע בחזרה לרציף של קו 940, לחזור חזרה לירושלים, הרגיש שהוא משאיר שם, ליד הספסל הכחול פיסות מן הלב הגדול שלו, מגואלות בדם, שהתמזג ונשפך, עד שנבלע בחזרה לתוך האדום של עמוד הטלפון.
בשעה אחת עשרה וחצי אחרי שהגיע לדירה שלו, מני קיבל SMS קצר. "היי מני, מצטערת שלא הגעתי לדייט. נראה לי שזה לא מתאים. אתה בחור מיוחד ומגיע לך הטוב ביותר. מקווה להבנתך. לילה טוב. מיכל".
הוא כבר נושק לארבעים פלוס חמישה ילדים ועדיין זוכר את זה כאילו זה היה אתמול.
אבינועם הרש משמש כעורך אתר האינטרנט של עמותת ישפה