אף אחד לא מדבר על צדק

במוצאי שבת התמלאו הכיכרות בעשרות אלפי מפגינים, בהפגנה שמזמן לא נראתה כמוה - הפגנה בעד "הצדק החברתי". לפחות, זה מה שנשמע שוב ושוב מפיהם של המארגנים והדוברים באירועים. להחזיר את הצדק החברתי. לנהל מדיניות צודקת יותר. ובכן, אם להיות מדויקים, ההפגנות היו למען הורדת מחירי הדיור, המזון, הדלק ויוקר המחיה בכלל; אבל בין הדרישות הללו לבין צדק, הקשר לא כל כך פשוט ומובן מאליו.

לכאורה, מה לא צודק במצב הקיים? המדינה נותנת לכל האזרחים הזדמנות שווה ללמוד ולעבוד בכל מקום בו הם רוצים, ולהרוויח ככל שהם מצליחים. יש כאלה שהצליחו להרוויח יותר, ויש כאלה שפחות - זהו קפיטליזם במיטבו, אך כאמור לא כנגדו יצאה המחאה. אז אולי לממשלה אפשר לבוא בדרישות להוריד מסים וכדו'. אבל מה רוצים מבעלי ההון? הם שיחקו לפי הכללים, והצליחו יותר. זה הכל. התלונות כנגדם נשמעות כמו התבכיינות של אצן מרתון שהגיע למקום העשירי במקום לראשון. מה אתה רוצה ממי שניצח? הוא היה מוכשר יותר, או בר מזל יותר, ועל כך מגיע לו לנצח. הרי אתה היית שמח להיות במקומו, ואילו אכן היית, היית מתנהג בדיוק באותה צורה כמוהו. אלה הכללים, לא?

זו הבעיה עם היומרה של המחאה החברתית ל"צדק". ההרגשה היא כי מה שעומד מאחוריה הוא לא שאיפה טהורה לצדק ומוסר, אלא פשוט קנאה, שמתחפשת בלבוש של "צדק חברתי" כדי להסתיר את פניה הירוקות. פרידריך ניטשה כבר לימד אותנו שהערכים המוסריים הם בדרך כלל פרי יצירתו של מעמד העבדים, שאת הקנאה והפחד שלהם כלפי מעמד האדונים, הפכו לערכים מחייבים כביכול, שכולם צריכים להתכופף להם. אילו יהפוך העבד לאדון, יתחילו לפתע זמירות חדשות להישמע מפיו.

נעשה אם כן ניסוי: ניקח את המפגין הממוצע במאהל המחאה, ונהפוך אותו בן לילה לאחד מבעלי ההון הגדולים במדינה. האם גם אז הוא ימשיך לדבוק בערכי הצדק עליהם הוא מדבר כיום, או שמא יתחיל להסביר למה זו בעצם זכותו המלאה למצוץ את כספם של החלשים יותר?

בואו לא נעשה הצגות

קל מאד לקחת רגש כמו קנאה, ולהסוות אותו כצדק. בזמן שירותי הצבאי במסגרת מסלול ההסדר, היו כמה חיילים ממורמרים שנהגו לקרוא לעברנו: "תעשו שלוש שנים צבא!" דרישה זו עשויה להיות צודקת לכשעצמה, ולא אתייחס אליה כאן; הבעיה היא שהיא באה מפיהם של אנשים כאלה, שאילו רק היו יכולים, היו עושים בעצמם שירות חלקי, או אפילו משתמטים משירות בכלל. במצב כזה, הצדק אינו אלא תירוץ, כלי נוסף לקידום אינטרסים אגואיסטים, שבינם לבין צדק אמיתי אין הרבה.

מי שרוצה באמת לדבר על צדק, צריך להראות שהוא מנהל את חייו לפי ערכים אמיתיים ואובייקטיביים של צדק, ולא רק משתמש במלה הזו כדי לנגח את יריביו. איך הוא עצמו מתנהג כלפי אלו שתחתיו? האם הוא תורם לארגוני צדקה כפי יכולתו? האם הוא מקפיד על מוסר עבודה, ועל כיבוד זכויותיהם של הזולת? והשאלה העיקרית - האם הוא יכול להצהיר בכנות, שאילו היה הוא בעל ההון, הוא היה מתנהג אחרת?

אם שאיפתו הכמוסה של המפגין היא להדיח את הטייקונים כדי לשבת בעצמו על כסא היוקרה שלהם, אז אין לו זכות לדבר על צדק יותר מהם. הוא פשוט מקנא הילד, זה הכל. הוא יכול לעשות הפגנות כוח ולאיים להפיל את הממשלה, אבל אז זה כבר סתם עוד מאבק של אינטרסים, אז בואו לא נעשה הצגות.

על צדק אפשר לדבר רק בחברה שחיה באמת את השאיפה לצדק, בכל הרמות. חברה בה כל אדם שואף להרבות לא רק את אושרו ועושרו שלו, אלא את האושר והעושר המצרפי של כלל החברה. חברה בה אנשים אינם אינדיבידואליסטים אגואיסטים, חזרזירים קטנים שמנסים להשמין על חשבון אחרים כדי להפוך לחזירים גדולים, אלא חדורים באהבת בריות אמיתית ובאכפתיות כלפי הזולת.

לרוע המזל, ערכי החברה המערבית השולטים פה בארץ, לא בדיוק מעודדים את טיפוח הזן האנושי הזה. כל זמן שממשיכים לדבוק בהם, ולא מחוללים מהפכה חינוכית-ערכית יסודית יותר, לערכים לאומיים וקולקטיביים יותר, כל מאבק לצדק כביכול אינו אלא מרד של עבדים שרוצים להחליף את אדוניהם ולרשת את מקומם. עד שלא יתחולל המהפך הזה, צדק יישאר, כנראה, שם של כוכב.